מבצע BAH1 // פרק 1

"אז זהו זה, אנשים, אנחנו עוזבים!" קרא ליאו, המדריך הראשי מביתן הפייסטוס, ועלה על ספינת המלחמה 'ארגו 2' יחד עם חבריו, אנבת', ג'ייסון ופייפר. "בהצלחה!" קראו חניכי המחנה מכל עבר, ונופפו לשלום כאשר הספינה החלה להתרומם באוויר. ג'ייק מייסון הביט בספינה שהמשיכה להתרחק באוויר, מחייך בהיסוס. הוא לא ידע מה לחשוב, הרי הכל מתחיל. הנבואה הגדולה, שמספרת על שבעת החצויים שיצאו למסע מסוכן, על כך שהעולם יסער או יבער, על מלחמה שתגעש בשערי המוות ועל נדרים שנקיים עד כלות הנשימה… יותר מידי חומר למחשבה. ג'ייק הלך לבית המלאכה, המקום הכי טוב להעסיק את עצמך עד כדי כך שאין זמן לחשוב. לפחות ככה הוא הרגיש, בתור בנו של אל החרושת והאש. הוא לקח כמה גלגלי שיניים, חוטי תיל ופיסות של ארד שמימי והחל לבנות משהו. הוא לא ממש טרח לחשוב על מה הוא בונה, העיקר להעסיק את הידיים. לאחר עשר דקות ארוכות, שבהן החלו החצויים לחזור ללכת לחדר האוכל, הוא הסתכל על מה שיצרו ידיו. כדור. כדור עשוי ארד, קטן ופשוט. "נו באמת.." הוא זרק את כדור הארד לפח הזבל, ואז סקר את בית המלאכה במבטו, משהו שלא עשה זמן רב, הרי כי התייחס למקום כמובן מאליו. היו מסודרים שם ארבעה שולחנות ארוכים, אליהם היו חומרים שונים: חמר, ארד שמימי, חוטי תיל, אבן גיר (לפסלנים מבין החצויים), פלסטלינה, מברגים וברגים, וכו'. ואז נשמעו מהלומות של פרסות על הרצפה, ודלת בית המלאכה נפתחה. ג'ייק מייסון הופתע לראות את כירון נמצא כאן באמצע ארוחת הבוקר, הוא בא לדבר… איתו? ג'ייק תמיד הרגיש כאילו מבחינת כירון, כל החצויים אותו דבר, לא בדיוק מיוחדים אבל לא נחותים. היחידים שזכו ליחס מקובל אצלו היו אנבת' ופרסי. לא שהוא קינא בהם, אבל מידי פעם חשב.. למה לא הוא? למה הם? מה, הוא פחות חשוב מהם? אולי זה באמת היה נכון, אבל משום מה זה קצת עצבן אותו, גם אם הוא היה סוג-של-חבר של פרסי ואנבת'. תפסיק, חשב לעצמו, אין טעם לחשוב ככה. "אני יודע שאתה מרגיש שאתה לא מספיק חשוב, ג'ייק." אמר כירון בנימת אכזבה, כאילו הוא מאכזב את עצמו שגרם לג'ייק להרגיש כך. לכירון תמיד היו העיניים האלה, שרואות דרכך, את מה שעובר לך בראש. למרות זאת, ג'ייק הרגיש מבוכה מסוימת. "א-אה.. אני לא.. אני לא מרגיש ככה-" כירון קטע אותו בהרמת יד מנומסת, וג'ייק השתתק. "אני יודע שכן, ואני.. מתנצל על כך. בגלל זה באתי לדבר איתך. אני רוצה לשלוח אותך.. למבצע." המילים שלו לא שיפרו את הרגשתו של ג'ייק. למעשה, הן אפילו גרמו לו להרגיש גרוע יותר. "איזה מבצע?" ג'ייק חייך בהיסוס, וקיווה שהפנים שלו לא מראות עד כמה הוא מבוהל. "אתה תבחר לך עוד שני בני לוויה, כמו במסע חיפושים, רק בלי נבואה, רק מטרה: אליכם להשמיד אחוזה בוושינגטון הבירה, אחוזה מלאה במפלצות מצבאות הענקים. הם מתכננים פיגוע בבית הלבן, פיגוע שיערער את כל ארצות הברית, ותוך כדי את האלים והחצויים עצמם. תפרוץ מלחמה נוספת, בין בני התמותה, וכך יהיה לענקים קל להשתלט על העולם בים הכאוס." כירון הביט בו ברצינות, שגרמה לג'ייק להרגיש גרוע יותר, "יש לך עד הערב להחליט אם אתה רוצה לצאת, אני מכנס מועצת מלחמה בשבע." השתררה שתיקה של כמה דקות, ולאחר מכן כירון יצא מבית המלאכה. ואז ג'ייק שמע אותו קורא: "אה, כן, בוא לאכול!" ג'ייק יצא מבית המלאכה, חיוור ורועד, ופנה לחדר האוכל. חדר האוכל היה פתוח, עם תקרה מאבן ועמודים בצדדים. לפידים בערו סביב עמודי השיש של חדר האוכל. היו שם שלחנות לכל הביתנים, ולכל שולחן ישבו קבוצה של נערים ונערות, אכלו, שתו וצחקו. כשג'ייק התיישב לשולחן של ביתן תשע, אחיו ואחיותיו הביטו בו בתמיהה. "קרה משהו?" שאלה ניסה, אחותו למחצה של ג'ייק. "ל-לא." הוא בלע את רוקו. היה ברור לו שכולם חושבים שמשהו אצלו ממש לא בסדר, אבל הוא לא רצה לדבר על זה. הוא רצה לקחת לעצמו זמן למחשבה. לפני שאכל את הצ'יזבורגר שלו, הוא קם, לקח חתיכה מהצ'יזבורגר וזרק אותה לאש, כמנחה לאלים. הוא חזר למקומו בשולחן תשע והמשיך לאכול בשקט, עד כמה שהיה יכול לאכול. אחרי ארוחת הבוקר, היום המשיך כרגיל. ג'ייק טיפס על קיר הלבה (וכמעט נפל, אבל לא נורא), למד בשיעור חץ וקשת (גם אם הוא גרוע בזה, וכמעט נעץ חץ בכתף של אחד החניכים)… כמו כל יום. מידי פעם הוא עשה הפסקה למחשבה בביתן תשע, והרהר בדבריו של כירון. כשהגיע השעה לארוחת הערב, בשבע בדיוק, התכנסה מועצת המלחמה, שכללה את כל ראשי הביתנים פלוס ג'ייק אחד. הם התכנסו בסלון בבניין המרכזי, שכלל שולחן פינג-פונג, את הנמר-פוחלץ שג'ייק לא זכר איך קוראים לו על הקיר (אה, כן, הוא היה פוחלץ חיי. תתמודדו) וכמעט 20 נערים ונערות, מדריכים ראשיים של הביתנים השונים. "התכנסו כאן היום," פתח כירון, "כדי לבשר על מבצע מיוחד, שאני מכנה מבצע BAH1. למבצע הזה יצאו שלושה חצויים." קריאות הידד נשמעו ברחבי הסלון, והמדריכים החלו לדבר ביניהם. היו כאלה שהביטו בג'ייק מייסון, כשואלים: "מה הוא עושה כאן?". כירון נקש בפרסותיו על הרצפה, והחצויים השתתקו. "את המבצע הזה יוביל ג'ייק מייסון, האם אתה מוכן לכך?" ברגע שכירון דיבר, כל העיניים ננעצו בג'ייק. צינה חלחלה לגופו, וגרמה לו להתכווץ בבחילה. "אני.. אני.." הוא שמע צחקוקים בקרב המדריכות, ולחשושים של: "אוי, נו באמת, הפחדן הקטן לא יצא למשימה הזאת!" ברגע זה, ג'ייק היה נחוש בדעתו להתנהג באומץ ולצעוק: "אני מוכן למשימה!" בקול גברי וגבוהה, אבל הוא פלט ציוץ של פחד, שכנראה רק הוא שמע. ואז הוא ראה את קייטי, המדריכה של ביתן דמטר, מצחקקת. בסתר לבו הוא תמיד חיבב אותה, ועצם העובדה שצחקה עליו ככה, גרמה לו לזעם, ונתנה לו בדיוק את הדחיפה שהיה צריך כדי להגיד את המילים. "אני מוכן לצאת למבצע!"