מבוך ארטמיס- פרק 3: צחקוקים ושיגועים.

רצתי במהירות, שומעת את צעקותיהן של הזקנות המחפשות אחר העין. מבטי מכוון קדימה, ממוקד בדיוק בעץ הגבוה שעמד על הגבעה, עץ אלון גבוה, עליו ירוקים ביותר, למרות שעכשיו קיץ, איני יודעת מדוע רצתי לשם – משהו דחף אותי לשם, כמו מגנט. רגליי נשאו אותי במהירות גבוהה, לא שמות לב לטירוף המתחולל מאחוריי, שוכחות אותו. מוחי זרם עם תגובתן של רגליי, ופקד עליהן לרוץ יותר מהר – להאיץ. לאחר כמה דקות, הגעתי לעץ, מתנשפת ומנשמת. התיישבתי ליד גזעו המחוספס והעבה, למרות שזו אינה הייתה ריצה ארוכה, התנשמתי עמוקות, אף על פי שהייתי טובה מאוד בריצה למרחקים ארוכים – חשדתי מעט. עצמתי את עיניי, מעלימה את הזוהר הכסוף שנוצר מסביב לאישוניי השחורים, חיוך שקט נח על שפתיי והקלה נעימה הציפה את גופי. איני ידעתי ממה בדיוק רצתי לפני מספר שניות – מה שעוד יותר משך את תשובת לבי ואת חשדותיי. שמעתי רשרוש מלמעלה, רשרוש עלים. לא ייחסתי לזה הרבה מחשבה, הרי מה מחשיד בעלים מרשרשים ברוח הקיץ החמה?
עוד רשרוש נשמע באוויר היבש, בזמן שאני פקחתי כבר את עיניי, מביטה אל הנוף שמתחת לגבעה הירוקה באמצע נוף יבש, חסר כל חיים. איני יודעת מה קרה לי באותו רגע, הרוגע נפל עליי ולא הצלחתי לחשוד בדבר. כאילו שמישהו גונב ממני את המחשבות. הרמתי את ראשי אל עץ האלון כאשר שמעתי את הרשרוש בפעם הרביעית – בקצב אחיד. מעליי נגלו רק העלים הירוקים כדשא אחריי טל הבוקר, ענפים שהזדקרו מגזע העץ ועליהם חיות קטנות וחרקים שונים. לפתע, שמעתי צחקוק משועשע, אני בטוחה שזה הגיע מעליי – מהעץ, אך עכשיו הסתכלתי על צמרתו, ולא ראיתי דבר.
"מי שם?" שאלתי בלחישה, וידי נדחפה אל הכיס – שם נמצא פגיוני – כתגובה אוטומטית. לא היה שום מענה, רק עוד צחוק מתגלגל שהרעיד את הגבעה שהשקיפה על רחובות ניו – יורק.
"מי שם?" שאלתי שוב, וקמתי לעמידה, עיניי נטועות במרומי העץ. הפעם, צחקוק אינו נשמע – אלא משהו אחר התגלה בפניי. לרגע אחד, מבטינו היו צלובים, ולאחר מכן שלפתי את הפגיון בזריזות, וצעדתי צעד לאחור, דרוכה ומוכנה. הנער שישב על העץ, היה כחוש ביותר, אפילו יותר מדי, היה לו שיער שחור ופוני ארוך שמסתיר את עינו הימנית. עיניים ירוקות – כחולות, עגולות וגדולות שנצצו בשעשוע, עורו היה חיוור ביותר, יותר מכל בן אדם שפגשתי אי פעם.
"מי אתה?" שאלתי נתלתה באוויר בזמן שהזיז את רגליו מהענף העבה עליו ישב בשעמום. הבעת פניי נשארה אדישה כאשר שאלתי את אותה שאלה שוב, ושוב. הוא אינו ענה לי, כמעט זרקתי עליו את הפגיון אך ברגע האחרון הוא הניח את מבטו שוב עליי, וחיוך שובב נח על שפתיו, חושף ניבים חדים. הבטתי עליו שוב, עם רגליו זז גם זנב שחור ומפותל, שהגיע מגופו. על שיערו נחו שני אוזני חתול שחורות ומאורכות, שזזו כל פעם שנשמע רעש קל ביותר. לבושו היה הדבר המוזר ביותר שראיתי – מעיל ארוך ושחור, שמגיע לו עד מעבר לברכיים, מחוך שחור וצמוד, גרביוני תחרה ארוכים, שמתחברים אל המחוך. צחוק קל נפלט מפי כאשר ראיתי את לבושו.
"הו, אני? אני הוא הבלתי ידוע." אמר, בקולו אפשר היה לשמוע בבירור שעשוע, עיניו נשארו נעוצות בי, גורמות לי לאי שקט, נראה בעיניו שקצת נעלב מהצחוק על בגדיו.
"אם אתה הבלתי ידוע, אני מישהי עם מטרה בחיים…" מלמלתי וחיוך מריר נראה על פניי. הוא צחקק והרים מבט אל האופק, השמש הייתה חתוכה, מתחילה להיעלם מין השמיים, ואחריי ש'תטבע', הירח יתפוס את מקומה.
"אז כנראה שאני באמת הבלתי ידוע." ענה לי, ונעמד על הענף בלי פחד, כמישהו שעושה זאת כל הזמן. העובדה שהוא אדם-חתול לא הפריע לי, אם אתם שואלים את עצמכם מדוע איני נרתעת. הרי אני רגילה לדברים משונים, התרגלתי לזאת כל יום במשך חיי. הדבר היחיד שהופתעתי ממנו, שהוא לא היה משום מיתולוגיה שהכרתי ובחיי, הכרתי המון מיתולוגיות. לבושו גם היה מוזר ביותר, אך מי אני שאשפוט בן אדם על פי מראהו החיצוני?
לאחר כמה שניות של שקט ומתח באוויר, שאלתי:"ומה אתה עושה כאן?"
הוא זע באי שקט על הענף, ולבסוף נראה שהחליט משהו. הוא נדרך, ורגע לפני שהספקתי לזוז מעט לאחור – נפל בדיוק עליי. הוטחתי באדמה, והפגיון עף מידי, והתרחק הרחק ממני. הרגשתי את כובד משקלו על גבי, נשמתי נעתקה מעוצמת המכה. שמעתי את צחוקו מהדהד באוזניי, ואת קללתי החדה שהרתיעה אותו מעט.
"רד ממני חתיכת… חתול מטונף!" צרחתי בנואשות כאשר הרגשתי את טפריו ננעצים בחולצתי, חודרים מעט לשכבה הראשונה של עורי ומשאירים זרזיפי דם קטנים. הוא לא נע למשך מספר שניות ארוכות, והנחתי שהוא הובך ממני קצת.
"אמרתי רד!" צעקתי וניסיתי להפיל אותו, אך הוא מיקד את כל משקלו ברגליו, ולא הצלחתי. מעולם לא הייתי חזקה במיוחד, אך מחתול אני יכולה לגבור בקלות. לבסוף, התחושה הזאת עטפה אותי וניסיתי שוב, הפעם הצלחתי. אך הוא לא נפל, הוא קפץ במהירות ונעמד על רגליו בזמן שזחלתי לעבר הפגיון שלי. כאשר תפסתי את הפגיון, הסתובבתי לאחור בזריזות ובחנתי אותו מכף רגל ועד ראש. הוא עמד במרחק של שני מטרים ממני, מבטו מורם אל השמיים המתכהים. בחנתי אותו מקרוב, שמתי לב שצלקות ושריטות מכסות את כל עורו הלבן, תהיתי כיצד קיבל את כולן, אולי הוא פרחח רחובות.
"אז היא שלחה אותך." הוא מלמל והחזיר את מבטו החודר אליי.
"מי זו היא? על מה אתה מדבר?" שאלתי בבלבול והתרחקתי ממנו צעד אחד, כל הזמן עומדת דרוכה ומוכנה.
"הו, אני מדבר על הכל." התחמק מהשאלה הראשונה, וטכנית גם מהשנייה.
כבר היה נמאס לי לשאול שאלות, הוא הרי מתחמק מהן ממילא. החלטתי להמשיך לבחון את גופו המשונה. עיניי הביטו על צווארו ששם קועקע קעקוע מוזר, צורה של שעון ומחוגים קטנים שתקועים בדיוק על השעה 13:30. בחנתי למשך כמה שניות את השעון המוזר, אך הוא הבין על מה עיניי מסתכלות וכיסה אותו במהירות, על פניו נראה שנזכר במשהו, אך אז פניו חזרו לחיוך המשועשע. החלטתי שלא לשאול על כך.
למרבה הפלא, הוא זה ששבר את הקרח ושאל שאלה:"אינך חושדת בי, אנריס?"
כיצד הוא יודע את שמי? שאלתי את עצמי, בוחנת אותו שוב ושוב, את מראהו המוזר ואת לבושו המשעשע מעט. האמת, שכן חשדתי בו, ולא קצת. לא עניתי לו, רק עקפתי אותו והבטתי על העץ, מביטה על השמיים השחורים והירח הבוהק שנותן לי תחושת הקלה. הרגשתי את מבטו נעוץ בגבי כאשר טיפסתי במיומנות על גזע העץ, ונחתי על הענף שישב בו מספר דקות ספורות לפני כן.
"אם אתה יודע את שמי, מדוע איני יודעת את שמך?" שאלתי, והבטתי עליו מלמטה, הוא הפנה את מבטו ממני, והביט אל הירח. הוא נאנח, והרגשתי שחיוכו גדל מעט:"שמי הוא תעלומה, אך אספר לך אותה." לחש, ועיניי החלו להימלא סקרנות בניגוד לרצוני. הוא המשיך,"שמי הוא ראלן. ולא אספר לך יותר מזה."
הנהנתי, למרות שגבו היה מופנה אליי והוא לא ראה. הפנתי את מבטי, והסתכלתי יחד איתו על הירח המלא. הלילה, ממלא אותי ברוגע ומחשבות נעימות. מחשבותיי הופנו לשמו – ראלן, זה שם מוזר בהחלט לאיש מוזר, אם אני יכולה בכלל לומר עליו שהוא איש. רגע לאחר מכן, הוא הופיע פתאום לצדי בזריזות יתר, על הענף שבו אני ישבתי, מנדנד את רגליו הלוך ושוב, עיניו הכחולות-ירוקות שקועות הרחק. נרתעתי מעט, וקפצתי במקום כאשר ראיתי את מהירותו, אך הוא שידר משהו מוזר כזה, אחר. ללא קשר למראהו החיצוני, משהו בפנים. חייכתי לעברו חיוך, חיוך שלא מביע דבר. חיוך חסר תועלת.