מבוך ארטמיס- פרק 2: מונית ייסורי הנצח.

פי נפער, אני לא יכולה ללכת לשם. אסור לי. בהיתי באבי בתערובת של כעס גלוי, וחוסר אמון עמוק. הרי הוא ידע שאם אלך לשם, סכנה תארוב לי בכל פינה. למרות שאני רק בת תמותה, אולי לא רגילה, אך אני בת תמותה. החיוך של אבי כבר נמחק ממזמן, נראה שפניו השתנו. אני יודעת שהוא לא שמח לראותי, גם אם לא ראה אותי בערך חודש וחצי. אני לא אוהבת להיות בבית, ואם אני חייבת להישאר, אני תמיד מתרחקת מאבי. אני משתדלת כמה שיותר לצאת מהבית, ולהתעלם ממנו. הרי זה מה שהוא עשה לי במשך כל חיי.
"אנריס.. אני כל כך מצטער." התנצל בפניי, ראיתי בעיניו שהוא לא מצטער על כך, כלל לא. הרי זו הזדמנות להגשים את חלומו, מי יחשוב על הבת שלו במצב כזה? על הבת שלו, שחיה חיים נוראיים, והכל באשמתו. פעם אחת, הוא לא יכול להתחשב בי? פעם אחת ויחידה. בראשי חלפו הרבה מחשבות באותו רגע, שאין סיבה שאסביר לכן אותן. נאנחתי, מנסה להתחמק ממבטו הנוקב של אבא שלי. העפתי מבט לעבר המרפסת הפתוחה, תכנית מתחילה להיווצר במעמקי מוחי. חיוך ערמומי וקטן עולה על שפתיי, ואני מנסה להחזיר את המבט אל אבי.
"אנר, את בסדר?" שואל הוא בדאגה מזויפת, ומניח את ידו הגדולה על ידי. בעיניו יש דבר מנחם, למרות ששנאתי אותו, הוא לפעמים נתן לי ביטחון ותמיכה אמיתית, וזה הדבר היחיד שבגללו חזרתי פעמים מעטות הביתה. אך עכשיו, הרגשתי כאילו כל התמיכה והעזרה שהציע לי במשך השנים – נעלמה. הנהנתי למענה שאלתו, וקמתי מהספה שבה ישבנו ביחד. הלוואי שאבי היה אחד שמבין אותי, ולא אחד שחושב רק על עצמו, וכלל לא על בתו האומללה שרצה כל היום, ומבריזה מלימודיה. בתו שחולמת חלומות מוזרים ביותר, חלומות שלפעמים גורמים לה להשתגע, רעדתי ממחשבה על כך.
"תסלח לי, אבל אני צריכה ללכת." מלמלתי בשקט, וקמתי מהספה. כל חיי אני עסוקה בבריחה, איני יכולה להישאר במקום אחד – זה מסוכן מדי. העפתי את מבטי בשנית לעבר המרפסת, מוכנה למשימתי.
"לאן?" שאל בתמימות ועקב אחריי במבטו כאשר התקדמתי לפתח המרפסת, צועדת באטיות. חיוכי הערמומי עדיין על פניי, רק שהוא גדל מעט. וידאתי שלקחתי איתי את פגיוני, והבטתי מטה מהמרפסת. השעה הייתה בסביבות חמש אחר הצהריים, השמש הייתה עדיין גבוה בשמיים. העפתי מבט אחרון לאבי, בודקת שהוא לא מבין מה אני מתכוונת לעשות. אך הוא הבין, וקם במהירות מהספה, מנסה לעצור אותי. עליתי על מעקה המרפסת, מביטה למטה אל עבר כר הדשא היבש מהשמש הקופחת, נושמת נשימה עמוקה. מנסה להרגיע אותי במחשבות נעימות, הרי עשיתי זאת כבר מספר פעמים, כאשר רציתי לברוח בלילות מהבית הזה. צחוקי הדהד באוזניי, וקפצתי מהמרפסת, שנמצאה בקומה השלישית של הבניין, נופלת הישר אל האדמה הסדוקה, מלאת צמחים יבשים וצהובים. התעמקתי בהרגשת האוויר הנושב על פניי, והרגשת הנפילה המופלאה. לבסוף התכוננתי לנחיתה, שהגיעה מספר שניות ספורות לאחר שקפצתי והתגלגלתי על כר הדשא, מסתלקת מהבית בשיא המהירות ומתעלמת מכאב שחתך את ידי, ומעשבים יבשים שהסתבכו בשערי.
שוב, אני בורחת. איני יודעת כבר לאן לפנות, לקולין אני לא אלך, מספיק שיגעתי אותו היום. לבסוף, החלטתי ללכת למקום היחיד שבו אני יכולה לחשוב – יערות הארימן. זה אולי שעה נסיעה מניו יורק, ואני מקווה שעד שאגיע כבר תהיה שקיעה. תמיד אהבתי להסתובב שם בחושך, כשאין שם אף אחד.
לאחר כמה צעקות וצרחות לקריאת מונית, התייאשתי, והתיישבתי על הספסל. לידי, ראיתי מטבע מוזר הנוצץ מהשמש הכתומה השוקעת באופק. הנחתי את ידי עליו בהיסוס, ובחנתי אותו מקרוב. על צד אחד, הוטבע בניין האמפר סטייט, הנמצא בניו-יורק, ועל הצד השני זאוס, אל השמיים במיתולוגיה היוונית. בדקתי את המטבע, הוא נראה חדש. נאנחתי, הוא לא נחוץ כרגע. זרקתי אותו והוא התגלגל לעבר הכביש, נח בדיוק באמצעו. כמה מילים נפלטו מפי, שלא ברצוני. לא הבנתי את המילים, הן נשמעו מבולבלות ולא קשורות, המילים לא היו באנגלית. האם דמיינתי זאת? שאלתי את עצמי, ולפתע שמתי לב שהמטבע נכנס אל תוך כביש האספלט. יותר נכון, טבע. מצמצתי מספר פעמים כדי לוודאות שאיני חולמת, קרו לי דברים מוזרים ביותר בעיר הזו, רובן על המפלצות מהמיתולוגיה היוונית – אני רואה אותן, וזה לא מהנה במיוחד. הבטתי סביב, ושמעתי חריקת גלגלים, מתוך הכביש, נוצרה מכונית בגודל של בערך מגרש חנייה, אפורה כענני עשן, על המונית היה כתוב משהו בסגנון של: החאיות אהפורות, אך בגלל הדיסלקציה שלי, לא ממש הבנתי מה כתוב שם. מתוך המונית, שמעתי צרחות וצעקות. קמתי במהירות מהספסל, והכנסתי את ידי לכיסי, שם נמצא הפגיון שלי. המונית המוזרה עצרה בדיוק מולי על הכביש, החלון נפתח, והמראה הכי מוזר שאתם יכולים לדמיין נראה מבעד לחלון.
שלושה זקנות בחלק הקדמי של האוטו, צרחו אחת על השנייה, וקללו בשפה לא ברורה – אך הבנתי את המילים שקיללו בעזרתן, כל פעם שאחת קיללה, התכווצתי מעט. לבסוף, הן הפסיקו לריב והעבירו את מבטן אליי, המראה היה מחליא. לכולם היו ארובות עיניים ריקות לגמרי, בלי שום עין. חוץ מאחת, שהייתה לה עין דביקה אחת בארובת העין הימנית. נרתעתי לאחור בזריזות, ושלפתי את פגיון. לפגיון הזה היה סיפור ארוך מאוד, ואיני זוכרת ממי קיבלתי אותו. הוא היה כסוף כירח, ואת הידית עיטרו ציורי כוכבים, איילים ומילים ביוונית עתיקה. הזקנות שמו לב לפגיון ואחת החלה לצרוח בקול חלוד:"מה את חושבת שאת עושה, אנריס?!" הזקנה עם העין האחת שישבה מאחורי ההגה, ניסתה להרגיע אותה.
"א..אני.." גמגמתי בבהלה, והפגיון הכסוף שלי עדיין דרוך ומוכן.
"את זו שקראה לנו. כנסי." מלמלה בעצבנות השלישית, וארובות עיניה הריקות מכוונות לעברי. צמרמורת חזקה עברה בגבי, וצעדתי בצעדים מהוססים לעבר המונית.
"נסיעה?" לפתע התעוררה השנייה, והביטה בי, טוב… היא לא ממש הביטה בי. הבנתי שכנראה אני חייבת להיכנס, משהו דחף אותי להיכנס. היה נראה כאילו המונית אינה מוצקה, אך כאשר נכנסתי, המושבים היו מוצקים וממשיים, אף על פי שפנים המכונית גם היה כעשן. בהיתי בפחד מועט על שלושת הזקנות שיושבות מלפניי.
"נסיעה? נסיעה?" שאלה הזקנה שנהגה, קולה נשמע כאילו הזריקו לה חומר הרדמה. הבחנתי שלכולן היה שיער סבוך ואפור, ושמלת שק שחורה כפחם. המהמתי, וחשבתי לאן כדאי לנסוע. מצב רוחי כבר לא נתן לי ללכת לפארק הארימן.
"פשוט… תסיעו אותי." מלמלתי לאחר כמה שניות של התלבטות. אחת מהזקנות הנהנה, ולחשה משהו לזקנה בעלת העין היחידה. לאחר מכן שמעתי צעקה חדה ורמה מצד הנהגת:"לא!"
"תביאי לי את העין, סופה!" צרחה הזקנה שלחשה לה, ולאחר מכן הזקנה השלישית צעקה:"לא! זה תורי, חמה. תתני את העין, סופה!" התכווצתי במושב הסדוק, ואחזתי בלחץ את הסכין שהחזרתי לכיס.
"זה לא תורך, צרעה!" צעקה סופה לזקנה השלישית ששמה התברר כ'צרעה'.
"זה תורי!" צעקה חמה, וניסתה לחטוף את העין מארובת עינה של סופה. צרעה תפסה אותה ומשכה אותה לאחור, ואז שלחה יד לעבר סופה שלחצה בכל הכוח על דוושת הגז, וצרחה:"הנה אנחנו מגיעים!" ראשי נדבק אל המושב, העוצמה הייתה כל כך חזקה. חמה וצרעה המשיכו לריב, בזמן שאני אחוזת בהלה, ידי מחזיקה בכוח את המושב, ואצבעותיי מתחפרות בו. הבטתי לבדוק אם יש חגורה, ומצאתי שם שרשרת שחורה. אני לא כזו נואשת… חשבתי לעצמי והסטתי את מבטי מהשרשרת. הזקנות המשיכו לריב ביניהן, כשלבסוף חמה חטפה לסופה את העין, וצחקה בשמחה.
"זה אצלי! זה אצלי!" חמה הכניסה את העין לארובת העין, ומצמצה מספר פעמים. סופה נהגה בחוסר שליטה, עוקפת מכוניות וכמעט עפה מהכביש – היא כבר לא יכולה לראות.
"תני לי את העין! אני נוהגת!" צרחה סופה ושלחה יד מגששת אל האוויר בעקבות חמה.
"ימינה, ימינה!" צרחה חמה, כאשר ראתה שסופה כמעט מתנגשת בקיר.
"תתני לי את העין, חמה!" צרחה צרעה ותפסה בפניה של חמה, מאיימת לקרוע את הבשר מעליה. חמה רבה עם שתיהן, מנסה שלא יגיעו לעין שהשיגה שניות ספורות לפני כן. אני רק ישבתי במקום, מנסה לא לצרוח כאשר אנחנו דוהרים בשיא המהירות אל מכוניות, בניינים ואנשים. שמעתי צרחה רמה, והרמתי את ראשי. המכונית הסתחררה במהירות, ואיימה לפגוע במשהו. הבטתי באימה בשלושת הזקנות מחפשות אחר העין.
"העפת אותה לחלון!" צרחה צרעה בבהלה ובכעס, ונראה כאילו מנסה לחנוק את חמה.
סופה נהגה בעיוורון מוחלט,"איך אני אנהג עכשיו?!" צרחה סופה, וסובבה את ההגה, שוב ושוב. היא לחצה עד הסוף על הדוושה, המכונית הסתחררה שוב, ועצרה עצירה מלאה. באותו רגע, רגליי קיבלו מוח משלהן – פתחתי את דלת המכונית, והחלתי לרוץ על הכביש, מתחמקת ממכוניות, במטרה להגיע לגבעה הקטנה שנמצאת קילומטר אחד בלבד מהמקום.