מבוך ארטמיס- פרק 1: חסרת מנוחה.

"אז.. מה את מתכוונת לעשות?" שאל קולו של קולין, כאשר אני הייתי שקועה במחשבות מוזרות ביותר. ראשי נחבט בשולחן העץ שישבנו לידו. אך הכאב לא הזיז לי כלל וכלל. ההפך, הוא דווקא גרם לי לצאת מכל המחשבות הטורדות אותי יומם ולילה. הרמתי מעט את ראשי, ופקחתי את עיניי הכסופות כירח מלא, בליל כוכבים נוצצים. שיערו החום של קולין נפל על עיניו החומות, מוסיף למראהו השובב, עוד ניצוץ שיצית את הלהבה הצינית שבוערת בו.
"אנר?" מלמל קולין את קיצור שמי, ובהה בי. הוא היה רגיל לכל מצביי המוזרים, אני הייתי מוזרה, ולא קצת. אולי הגדרתכם למוזרות הוא משהו אחר, אך אני בטוחה שההגדרה שלי למוזרה, שונה לגמרי משלכם. הרי לא חוויתם מה שאני חוויתי בחיי המטורפים, ואם אתם תוהים מה חוויתי.. עדיף שלא תשאלו, זהו סיפור ארוך, ומייגע במיוחד, שתגלו בהדרגה.
"מה?" מלמלתי לו בקול מנומנם, מעיפה מבט משועמם לחדר בו אנו נמצאים. זה היה חדרו של קולין- פשוט, כמו של כל בן תמותה אחר. מיטה עמדה בצד הימני, צמודה לקיר. לידה ארון, מעל המיטה הוא תלה כל מיני חפצים מוזרים שקשורים בעברו – קולין מאוד אהב לשמור חפצים שלא צריכים. אחד מהפריטים שהוא הכי אהב, היה כובע בייסבול קרוע ומלוכלך לגמרי, שאני והוא מצאנו באחד הטיולים שלנו בניו יורק. לא הבנתי מדוע הוא חשוב לו כל כך, אולי כדי שיזכור אותי? לא ידעתי, אך זה גם לא ממש עורר את סקרנותי. הרי לי ולו היו המון חוויות ביחד.
אנחנו ישבנו ליד שולחן עבודתו, שעליו לא מונח דבר חוץ ממחברותינו, שני עטים שחורים, ומנורת שולחן כחולה העומדת בנינו. שמעתי את אנחתו של קולין,"מה את רוצה לעשות?" שאל בשנית, ובהה בקיר הלבן העומד מולנו. הרהרתי למשך כמה שניות, ועניתי:"אני?" שאלתי הייתה טיפשית, אך בכל זאת רציתי מעט להציק לו.
הוא הנהן לעברי בחוסר סבלנות. "ברור שאת, חכמולוגית. או שאני בכלל מדבר אל מר' קיר." הוא נפנף אל הקיר, וצחקק מעט, הצטרפתי לצחוקו, אך צחקתי בשקט. הוא המשיך:"אז את מתכוונת לענות, גברת קיר?" הוא חייך אליי בלגלוג, ובעיניו הגדולות ניצוץ שובב. זה מה שכל כך אהבתי בקולין, הוא מקבל אותי כמו שאני. והופך כל דבר רציני לציני, משהו שגורם לי להחליף מעט את נקודת מבטי על העולם שלנו, ותאמינו לי, על העולם שלי קשה מאוד להחליף נקודת מבט. "מה שאני רוצה לעשות כרגע, זה ללכת לישון." עניתי לו בנמנום, והנחתי את ראשי שוב על השולחן. לא בעדינות רבה במיוחד. פלטתי אנקת כאב משפתיי היבשות והסדוקות, איני שותה הרבה מים. והיום היה יום חם ביותר – יום קיץ. שנאתי את הקיץ, הלילה כל כך קצר, והיום.. כל כך ארוך, נדמה שלא יסתיים לעולם. אני אוהבת את הלילה, את הירח והכוכבים המרהיבים. הם מטיחים עליי רוגע, שלווה ושקט, מהמחשבות הסובבות את ראשי. תמיד העדפתי לישון ביום, ולהיות ערה בלילה, צופה בירח המאיר את השמיים השחורים, זרועי הכוכבים הבוהקים.
קולין הביט על מיטתו המסודרת לקראת ביקורי.
"טוב.. לכי לישון, עצלנית נרדמת." צחק, והכניס את המחברת לתיקו הכחול – בדיוק לפני שעה סיימנו את השיעורים שנתנו לנו לחופשה. הם אולי היו מעטים, אך היה לי קשה מאוד להתרכז בהם. בקושי הצלחתי לפתור תרגיל, אז רוב הזמן קולין פשוט פתר במהירות ואמר לי את התשובה לכל תרגיל. אני כל הזמן רק מלמלתי כמה שמתמטיקה זה מעצבן, ומשעמם. אני מאוד עצלנית, במקרים מסוימים; קולין לעומתי, מתנהג מאוד בנדיבות. אך תמיד הנדיבות הזו, תחזור אליי כמו בומרנג, כלומר הוא מבקש משהו בחזרה לאחר זמן מה. אני גם יכולה להיות נדיבה, אך לזמן קצר. לאחר מכן, אני סתם מתעצבנת על עצמי, על כך שהתנהגתי בטיפשות ובחוסר מחשבה. הבטתי במיטה, תוהה אם באמת כדאי ללכת לישון אצלו. הרי הלכתי פעמים רבות לישון אצלו, תמיד נמנמתי, אפילו כשאני יחסית ערנית (מה שנדיר במיוחד) חלק בגופי עדיין מנומנם, רדום. לבסוף נאנחתי,"לא, תודה. אני חושבת שאלך הביתה." קמתי בהחלטיות מהכיסא שחרק קלות, וחטפתי את תיקי במהירות מהרצפה. הוא העביר את מבטו אליי, חיוך נח על שפתיו.
"אז.. נדבר." מלמל וקם כדי ללוות אותי לדלת, כמו שתמיד עושים חברים רגילים. אך אני וקולין בכלל לא חברים רגילים, אנחנו אחרים, שונים. אני וקולין, מיוחדים.

רצתי על הרחובות שטופי השמש, בניינים גבוהים נצצו גבוה מעליי מקרני האור. היה לי חם מאוד, אף על פי שלבשתי חולצה לבנה אוורירית שעליה כתוב:'מגמת אומנות – בית ספר גרייטו' מלוכלכת בכל מיני כתמי צבע. ג'ינס המגיע עד הברך נח על רגלי, ונעלי סניקרס פשוטות בצבעים שונים על כפות רגליי – לבושי הרגיל. שיערי החום-בהיר התעופף ברוח הנשבה על פניי כאשר רצתי.
לקח לי זמן קצר להגיע לביתי. גרתי בבניין רב קומות, די ישן יחסית לכל הבתים הגבוהים והיפים בניו יורק. הוא היה עשוי אבן לבנה, ומרפסות יצאו לכיוון הפארק שהיה לידנו. הנוף לא היה מרהיב, אך אהבתי לשבת שם בלילות. עליתי במדרגות האבן, קופצת שתיים-שתיים כל פעם. לבסוף, הגעתי לקומה השלישית, ופניתי לדלת האחרונה במסדרון מצד ימין. על דלת העץ-מהגוני היה כתוב המספר '21', בצבע זהב.
דפקתי בעדינות על הדלת, שומעת את חריקת כיסא שולחן העבודה של אבי.
"רגע!" צעקה עמומה נשמעה מהעבר השני של הדלת, זיהיתי את קולו של אבא שלי. שמעתי צעדים מהירים,"אנריס?" שאל קולו, אישרתי את שאלתו, והוא פתח את הדלת, קמטים קטנים נמצאו בין עיניו כאשר הוא חייך, שיערו המאפיר פרוע, ועיניו נוצצות בשמחה.
"אנריס!" אמר בשמחה, וחיבק אותי. קצת נרתעתי מהחיבוק, הוא בדרך כלל אינו מחבק אותי. האם קרה משהו מיוחד? הרהרתי בשאלה הזו כאשר הוא הכניס אותי לביתי המוכר, לסלון עם ספת העור השחורה שתמיד אהבתי לשבת עליה ולצפות בטלוויזיה שנעמדה ממול. מהסלון יצאה מהמרפסת לפארק, שעכשיו היה מלא בקרני שמש שמחממות את העיר. כל הדרך שהוא הוביל אותי לספה, עוררה בי רק חשדות. עכשיו הייתי בטוחה שקרה משהו.