ליויאן-חלק ראשון
"היי, ולדאס, מישהו רוצה לראות אותך,הוא נמצא בכניסה למחנה"
נשמע קול מן הדלת וראשו של קונור שוד הופיע.
"תגיד למי שזה לא יהיה, שאני עוד שנייה שם"
אמר ליאו וקם ואנחה מן המיטה
"מישהו קם על הצד הלא נכון של המיטה היום"
מלמל קונור בזמן שיצא מהביתן"אין לך מושג עד
כמה אתה צודק" מלמל ליאו הרבה אחרי שקונור כבר הלך,
היום שלו, התחיל נורא.הכול התחיל בעצם מהרגע בו הוא התעורר, או יותר נכון להגיד מעט לפני זה, כאשר בטעות לחץ על אחד הכפתורים במיטתו, מה שגרם למיטה בעצם לפלוט אותו אל האויר, במזל הוא פספס את הקיר, אבל נפל על כמה חלקי חילוף, שלאף אחד כבר מזמן אין מושג למה הם שימשו, היום הגרוע שלו המשיך כאשר הלך אל ארוחת הצהריים, און יותר נכון להגיד, איחר אליה,
הוא הגיע לקרת אמצע הארוחה וראה כי לאיש לא אכפת מכך שלא הגיע ושהעניינים מתנהלים היטב גם בלעדיו, הוא הרגיש בודד אפילו יותר מאשר בדרך כלל, דבר שהוא חשב שאינו אפשרי יותר. הוא ראה איך הם צוחקים, איך כולם מחייכים ואפילו לא שמים לב לעובדה שהליצן הראשי לא נמצא שם. בערך בשלב ההוא הוא החליט שזה פשוט לא היום שלו, הוא חזר אל הביתן ופשוט רצה לישון את מה שנשאר מהיום הזה, אך מתברר שאפילו את זה לא נותנים לו לעשות.
"מה?"נהם ליאו כאשר הגיע אל העץ של תאליה, הוא כבר לא ממש העץ שלה, אבל השם עדיין נשאר. הוא שם לב כי אין שם איש "היי"נשמע קול במעלה העץ,ליאו הרים את מבטו ונתקל בזוג עיניים שהדרך היחידה לתאר אותן, היה להגיד שהן נראות כאביב, לא היה להן צבע מוגדר, הן פשוט שפעו חמימות ושמחה "ויויאן?"שאל, לא מאמין למראה עיניו"ברור טיפשון, מי זאת עוד יכולה להיות?"היא אמרה וחיכה את החיוך הזה שלה, זה שלא השתנה, למרות כול השנים"איך הצלחת להיכנס למחנה?" שאל בהלם, לא בדיוק מכך שהצליחה להיכנס, אלה יותר מכוון שהיא בכלל הגיע
"אני מניחה שאני אצטרך להגיד לך את המובן מאליו,זה כאילו דבר לא השתנה" היא אמרה ונראה כי האמרה בנוסף היום הגרוע הזה, פשוט שברו את הסחר של ליאו "כלום לא השתנה?"הוא שאל ובקולו נשמע היטב הזעם "את חיית לך חיים רגילים לגמרי, בזמן שאני סיכנתי את חיי"הוא אמר, קולו טיפס עם כול מילה"הכול השתנה"הוא אמר לה, כמו שאומרים לילדה קטנה"אני יודעת, פשוט…" היא לא הצליחה למצוא את המילים להמשיך"פשוט קיוויתי ש…"היא ניסתה פעם נוספת, החיוך כבר נעלם מפניה מזמן, ונראה כי היא עומדת לבכות"כנראה קיוויתי שנוכל לחזור להיות אותם שני ילדים"היא אמרה קולה היה רווי בעצב וכאב"אבל לפעמים אני פשוט שוכחת שדבר לעולם לא יחזור להיות כמו שהיה"הדמעות זלגו על פניה, ליאו הצטער על כול מה שאמר, אך ידע שאין ביכולתו לחזור מן הדברים שאמר"היי"אמר לה והרים את פניה אליו" אנחנו משפחה" הוא אמר וחיבק אותה"וזאת אומרת שזה לנצח"אמר וליטף את שערה"ואין לך אפשרות להיפטר ממני מובן?"שאל והרחיק אותה מעט ממנו בשביל להראות אותה מהנהנת, דמעות עדיין ירדו במורד שפתיה, אך חלק מן החיוך החל לחזור ולהאיר את פניה
תגובות (2)
ליאו ^^
וזה ואלדס, לא ולדאס….
תמשיכי!!!!
המשך!!!
ליאו אהובה של אילנה!