לא כל הנוצץ זהב – פרק 99
גם בלילה ההוא היה לי חלום, וגם הוא עסק בשני הגיבורים באליסיום.
הפעם זה היה הנהר הגדול שם.
המים בו היו כל כך צלולים, כל כך כחולים, כל כך מזמינים. אפילו בלי להיות שם יכולתי להאמין שהם קרירים – בדיוק כמו שאני אוהב.
הדשא לידו היה ירוק מאוד וטרי מאוד.
קול פכפוך המים גרם לי להרגיש היפראקטיבי מאוד, וזה כנראה גרם גם לפרסי מכיוון שתוך כדי צלילה הוא סתם ככה תפס אבנים מקרקעית הנהר והעלה אותן למעלה. משוגע. "כמעט כמוני" חשבתי לעצמי בחיוך מתגאה.
"תזכיר לי שוב מה אתה מנסה לעשות?" שאל לוק.
היום הוא לבש חולצה קצרה בצבע לבן ומכנסיים צבאיות בצבא חאקי קצרות.
הוא בחר להיות יחף היום, מה שהיה הגיוני: בשדות האליסיום נדמה היה שתמיד זורחת השמש בצהוב וממלאת את הכל בחמימות נעימה, לא מהסוג המציק הזה שיש בימי הקיץ הממש חמים – אלו שהעיניים שלך נשרפות רק מלפתוח את החלון. לא, אני מדבר על שמש נעימה כזאת, כמו של אחר הצהריים או משהו כזה.
"אני מנסה להוציא סלעים," אמר פרסי.
הוא עצמו היה נטול חולצה ולבש רק בגד ים, כמו שרק תמיד חלמתי לעשות. אצלנו בסלובקיה אם היית שוחה בלי חולצה היית הופך לארטיק. ייתכן שזה בגלל שאבא טורח לקחת אותי לים רק בחורף. לעיתים ממש נדירות אני ברחתי מהבית לים. לא מתתי עליו כל כך, אבל מסתבר שפרסי היה מאוהב בו עד כדי כך שבין הפעמים בהם עלה מעל פני המים הוא היה צולל ליותר מחמש דקות.
"או שאתה מנסה להשוויץ ביכולות שירשת מאבא שלך," אמר לוק, והרים גבה אך חייך חיוך משועשע.
"זה כמו שאתה כל הזמן גונב לי דברים," אמר פרסי ומשך בכתף שלו.
"היי, אני לא עושה את זה!" מחה לוק.
"ברור, ברור," אמר פרסי.
הוא צלצל שוב אל מעמקי המים, ולוק התיישב על אחד הסלעים שהוא הוציא, והביט אל תוך המים במבט נוסטלגי.
כשפרסי סופסוף עלה למעלה עם סלע, הוא שלח מבט בלוק.
"מה הקטע של המבט?" הוא שאל.
"הנהר מזכיר לי את נהר סטיקס," אמר לוק.
"למה?" שאל פרסי. "הוא לא שחור, מסריח, מזוהם או מעורר ייאוש כמוהו."
"כן, אבל הזיכרון מספיק," אמר לוק.
"כן," אמר פרסי.
"אתה מבין אותי," הוא אמר. "אתה זוכר איך ההרגשה הזו, לא?"
פרסי עיווה לרגע את פניו.
"סיוט," הוא אישר.
"כן," הוסיף לוק.
"תכל'ס, זה לא משתלם," אמר פרסי.
"לא, ממש לא," אישר לוק. "אני לא חושב שלקבל חסינות שווה את הטבילה הזאת."
"אתה זה שהכריח אותי לעשות את זה," ציין פרסי.
"אני יודע," אמר. "מצטער על זה."
"זה בסדר," אמר פרסי. "סלחתי."
"אבל… טוב, מה שבעיקר חשבתי עליו היה מה היה קורה אילו לא הייתי נכנס לסטיקס."
"קרונוס היה משכנע אותך, לא?"
"טוב, הוא שכנע אותי בעזרתך – הוא השווה אותי אליך ולחץ אותי, אבל מה אילו לא הייתי מקשיב לו?"
"אלו סתם השערות חסרות תועלת," אמר פרסי. "היה מה שהיה וזהו זה."
"אני מניח שאתה צודק," אמר לוק.
פרסי צלל שוב והעלה עוד כמה אבנים.
"ותזכיר לי שוב למה אתה צריך את כל הסלעים האלו?" שאל לוק.
"אתה תדע בקרוב!" קרא פרסי. "עכשיו די להציק לי!"
"טוב-טוב!" קרא לוק. "סליחה באמת שאני מתעניין!"
התמונה התפוגגה בכמה שניות מהירות בזמן ששמעתי באוזן: "מארק… מארק…"
פקחתי חצי עין.
"הגיע הזמן," אמר אריק.
השמיים היו כחולים מאוד וכל כך בהירים שהסתנוורתי מהם בהתחלה, אבל אחרי כמה שניות התרגלתי ופקחתי את העיניים לחלוטין.
"למה לא הערתם אותי כדי לשמור?" שאלתי.
"כי אתה צריך להשלים שעות שינה," הסביר אריק.
"למה?"
"גם אני וגם לילי מרגישים שאתה חייב לישון יותר אחרי מה שעברת," אמר אריק. שמתי לב שהוא הדגיש את מילת החיבור "וגם" שהגיעה לפני שמה של לילי.
"איפה באמת מוצצת התה הזאת?"
"לילי?" שאל אריק. "היא הלכה לחפש דרך כלשהי להמשיך הלאה בדרך לגן ההספרידות."
"היה לי חלום מוזר הלילה," אמרתי.
"כן?" שאל אריק. "איזה?"
סיפרתי לו על השיחה של לוק ופרסי.
"טוב, זה משעשע," אמר אריק.
"מה משעשע פה?"
"העובדה שהוא מוציא סלעים מקרקעית הנהר," אמר אריק. "זה מטופש."
"בטח הוא בונה איזו טירה."
"ארמון."
"משהו נחמד כזה," אמרתי.
"כן," אמר אריק. "זה יכול להיות נחמד."
"כל כך מנסים את זה בבית," אמרתי.
"לגמרי!" קרא אריק.
"ומדברים על הבית…" אמרתי, "יש מצב שאני אצטרך אותך… איך אתה בלחקות קולות בטלפון?"
תגובות (6)
אומייגד אסור שזה יגמר!!!
והינה שאלה למארק, לא לא בדיוק שאלה אבל מספיק קרוב: "תעשה לי ילד!!" (מקורית -,-)
טוב בפרק האחרון אני אשאל את הכל XD
חחחח "איך אתה בלחקות קולות בטלפון?" חח XDDD
מממ שאלות?…
תן לי לחשוב על זה….
תמשיך!!!
תמשיך!!!!!
יהיה עוד ספר?
שאלה?
אמממ…
מה עם ״תמשיך תמשיך תמשיך תמשיך תמשיך תמשיך תמשיך! למה אתה לא ממשיך?״