לא כל הנוצץ זהב – פרק 96 – תיקון טעות

עברתי בין המושבים הריקים. ההצגה הבאה תוצג בעוד זמן רב. זמן רב מדי.
העפתי מבט לעבר הבמה, המקום היה נראה מדהים: קודם כל, המושבים היו שני קומות. קומה אחת שבה נמצאת הבמה וקומה מעל, שממנה אפשר לראות את הבמה מלמעלה. קישוטים בצורות מיוחדות קישטו את התקרה, מנורות הוצבו במקומות אסטרטגיים על מנת להפיק את מרב האור הדרוש ונברשות בדולח עיטרו את התקרה בנוסף להם. הכיסאות היו מרופדים בבד אדום ויפה.
הבמה עצמה הייתה ענקית, עם מדרגות משתי הקצוות שמהם היה אשר לעלות לבמה. וכמובן, מסך אדום שהוסט לצדדים, כאילו הצגה מוצגת בזה הרגע.
זה היה מדהים.
במרכז הבמה עמד כיסא אחד וישן, מין כיסא של מלכים שנזרק לפח אחרי שהתיישן; הוא היה עשוי מעץ צבוע בזהב, כרית אדומה נחה במקום המתאים לה, ידיות לידיים היו מסולסלות בצורה יפה ומותאמות בצבען לשאר הכיסא, אבני חן אדומות היו משובצות בהן. ומשען גב גבוה במיוחד היה מעוטר בציורים ואותיות שלא הצלחתי לקרוא או להבין, צבוע גם הוא בזהב.
דחף ילדותי כלשהו גרם לי לעלות על הבמה, ולהתקרב אל הכיסא.
העפתי מבט לצדדים.
לתיירים אסור להיות פה בשעה הזאת. ככה המאבטח אמר לי, לפחות חמש-עשרה פעמים. אז מה לעשות שהייתי חייבת לפרוץ דרך הגג, להיכנס דרך תעלת האוויר, ולהיכנס לאולם? רציתי לראות את המקום.
הנחתי את החרב והתיק שלי בצד וניגשתי לכיסא. חיוך מטופש עלה על פניי כשהתיישבתי על הכיסא.
פרשתי את ידיי על המשענות, התרווחתי על הכיסא והבטתי אל האולם הריק כאילו היה מלא בנתינים המחכים למוצא פי. הסיטואציה הייתה משעשעת ביותר.
עצמתי עיניים ונאנחתי. הכיסא היה נוח באופן מפתיע.
ואז, ברגע שהרגשתי נינוחה לחלוטין, זה קרה:
פקחתי עיניים בבהלה כשחבלים נכרכו בהפתעה סביב ידיי שעל המשענות, חזקות כמו טבעות ברזל. רגליי נאזקו בצורה דומה. בקושי הצלחתי לזוז.
"היי! מה קורה פה?" קראתי ולשווא ניסיתי למשוך את ידיי.
"חצויים… כל כך קל לפתות אותם." קול מלחשש נשמע מהאפלה שמאחוריי. לא יכולתי להביט לאחור כדי לראות מי הדובר, אבל גם אילו יכולתי, אני לא בטוחה שהייתי עושה את זה.
הפחד שיתק אותי. הקול המלחשש התקרב, אבל היה שונה הפעם במעט.
"כל כך קל! כן!"
כיווצתי את מצחי. ללא ספק שאלו קולות שונים. שנים ממי שזה לא יהיה?
נאבקתי בחבלים בכוח, הרגשתי את השריטות של החבלים הגסים ובכל זאת המשכתי להיאבק.
"טיפשי מצידך לעשות את זה, חצויה," הקול הראשון העיר.
"שחררו אותי!" קראתי.
"הו לא. לא נוכל לעשות את זה,"
קרח הזדחל במורד גבי כשיד קשקשית במקצת הונחה על משען הגב של הכיסא. הרמתי מבט. האישה הייתה זקנה מעט ולא נראתה חביבה בכלל: פניה היו מחרידים. העיניים שלה בהקו באור אדום ומסוכן. מזווית פיה בצבצו חיטי ארד כמו של חזיר בר. והמחריד מכל היה השיער שלה: שיער נחשים כתום.
נחשים.
עצמתי עיניים בשנייה שהבחנתי בהם. תבינו, האישה היחידה שאני מכירה עם שיער נחשים היא –
"אני לא מדוזה, חצויה טיפשה שכמוך!" אמרה האישה ואני עצמתי את עיניי חזק יותר.
"הו, הו, אֶאוּריאָלֶה, אני יכולה להיות זאת שתהרוג אותה?"
בזהירות פקחתי חצי עין. אישה דומה לראשונה עמדה לידה, רק ששיער ראשה היה ירוק, ולא כתום. אחיות, אולי?
זוג אחיות. שיער נחשים- לא מדוזה, תחשבי לילי, מי הן?
האישה עם שיער הנחשים הירוק המשיכה לקשקש.
"בבקשה? אני אוהבת לראות אותם מתחננים לרחמים שנייה לפני שאנחנו הורגות אותם,"
בלעתי רוק בשקט. אני לבד בסיפור הזה, לא מארק ולא אריק לא יבואו לעזור לי עכשיו.
"לא, סְתֶנוֹ, אנחנו לא יכולות להרוג אותה,"
אֶאוּריאָלֶה התקרבה צעד נוסף אליי והעבירה אצבע אחת בעלת טופר מפחיד למדי על הצוואר שלי. ראשי נטה לאחור במטרה להתרחק ממנה, אבל זה היה קשה בגלל הכיסא שהייתי תקועה בו.
"עדיין לא, בכל מקרה," היא הוסיפה באיחור בלחישה וחייכה אליי חיוך מזוויע שחשף את השיניים החדות והמרושעות למראה שלה.
הרגשתי התחלה של משהו חמים זולג לאט במורד צווארי כשהיא הרחיקה את הטופר שלה ממני. התקשיתי לנשום כשהבנתי שהנקודה האדומה על הטופר שלה הוא דם. דם שלי.
סְתֶנוֹ. אֶאוּריאָלֶה. שיער נחשים…
פתאום נזכרתי: גורגונות.
"מה אתן רוצות ממני?" שאלתי, מנסה לא להסגיר את הפחד שגעש בי.
איפה אריק ומארק כשצריך אותם?
"את משמשת בתור פיתיון!" סתנו חייכה אליי ומחאה כפיים כמו ילדה נלהבת.
"נהדר," אמרתי וניסיתי לשתף פעולה. "אז אתן רוצות למשוך את החברים שלי?"
"רק את הרוכב," סתנו הסבירה, "אנחנו צריכות להחזיר אותו אל – "
"סתנו!" הגורגונה נזפה באחותה. "תשתקי!"
סתנו נראתה נעלבת אבל השתתקה. הגורגונה השנייה הביטה בי בעיניים אדומות בוהקות.
"כדאי לך לשתוק, חצויה. עד שהחברים הקטנים שלך יבואו להציל אותך, אחרת, את תסבלי."
"אני אל מפחדת ממך," אמרתי. וכדאי להדגיש את דבריי הרמטי מבט קשוח אליה.
אלא שהמבט הקשוח שלי התערער ברגע שהיא התקרבה אליי ואצבעותיה התארכו לטפרים.
"את בטוחה?" היא שאלה והטתה את ראשי לכיוונה.
חשקתי את שיניי בכוח והבטתי בה במבט הכי מתריס שיכולתי להעלות על פניי.
"במאה אחוז," השבתי.
"טוב, אז אנחנו חייבות לשבור קצת את הרוח שלך," סתנו חייכה. "נכון שזה יהיה נהדר?"
זמן מה אחר כך התקשתי לנשום. כאב לי בכל הגוף, שהיה מכוסה בחתכים ושריטות שעדיין דיממו. הגורגונות האלו יודעות לעשות עבודה טובה כשזה מגיע לשבירת רוח של מישהו. בזמן שסתנו דיברה אליי וסיפרה לי איך הן יהרגו את אריק ("מוות קצר וחסר כאבים!") ואחר כך הרחיבה מה יעשו בגופה שלו, ובסוף גם דיברה על מה שיעשו למארק ברגע שיתפסו אותו, אאוריאלה פגעה בי באופן פיזי.
שוחררתי מהכיסא ונדחפתי על ידי אאוריאלה לרצפה. שם כבר ננשכתי, הוכיתי, נחתכתי, ודיממתי על רצפת העץ, עד שסתנו גמרה לדבר ואאוריאלה קשרה אותי חזרה לכיסא. אבל הן לא הרגו אותי.
לקחתי נשימה רועדת והרמתי במעט את מבטי. אאוריאלה הסתלקה כדי לדווח "לממונה עליהן" שהן מוכנות לקראת החברים שלי, וסתנו ישבה מאחורי הכיסא שלי ושרה שיר בשפה שלא זיהיתי, היא זייפה המון.
כאב לי רק להרים את העיניים ולפעור אותן בהפתעה כשהבחנתי בשתי הדמויות שעמדו בכניסה לתיאטרון.
"לא," אמרתי בבהלה והנדתי בראשי אל עבר הדמויות.
"מה אמרת, חצויה?" סתנו נעמדה מולי והביטה בי בחיוך.
"אני… אמרתי…. לא. אני לא מכירה את השיר ששרת,"
פחדתי להעיף מבט אל מאחוריה כדי לברר אם החברים שלי מתחבאים.
"הו, זה שיר שאמא שלנו הייתה שרה לנו," היא חייכה חיוך דבילי להפליא.
"הו… זה – "
"הוא מדבר על מוות, ועל דרכים נהדרות להרוג חצויים, או אנשים, דרכי התעללות, וכל זה. והכל מתואר בפרטי פרטים!"
"זה… מקסים," הצלחתי לומר.
הודיתי לאלים על שלא הבנתי את השפה שבה היא שרה. הייתה לי תחושה שאם הייתה מבינה הייתי עלולה להקיא.
"אני יודעת." סתנו חייכה בהערכה. "אני יכולה לשיר לך אותו בשפה שלכם, הנה:"
אבל לפני שהספקתי לשמוע את צליל קולה, נשמע צליל אחר. "נכון שאין כניסה לתיירים," מארק אמר. "אבל ככה לפגוע בתייר שרק בא להציץ במקום?"
נאנחתי בהקלה ועצרתי את הדמעות שאיימו לפרוץ.
"אלים אדירים, לילי," אריק ההמום שיחרר אותי מהחבלים ואני התמוטטתי על רגליי, אריק עזר לי לעמוד.
"מה קרה לך?" מארק שאל.
"אני חושבת שאני מתחילה להבין איך הרגשת כשהיית תלוי בצינוק ההוא," מלמלתי.
מארק עשה פרצוף לא מאושר בכלל.
"בואי נוציא אותך מכאן," אריק אמר וכרך זרוע סביב מותני. הנחתי יד על הכתפיים שלו.
"יש… עוד אחת," הצלחתי למלמל.
"עוד אחת?" מארק שאל.
"עוד… גורגונה… מרושעת יותר," העפתי באריק מבט מטושטש מעייפות וכאב.
"אין פה אף אחד," אריק ציין. "לילי, את מרגישה בסדר?"
"אני בסדר." התעקשתי. "אריק, היו שלושה גורגונות- מדוזה, סתנו, ו-"
"ואני," אאוריאלה הופיעה משום מקום ושלפה את טפריה.
מארק כיוון לעברה את החרב שלו. אריק המשיך להחזיק בי ולכן לא יכל לשלוף את החרב שלו.
"נו, נו, נו," הגורגונה חייכה אל מארק. "סוף סוף פוגשים את הרוכב,"
"לא תענוג גדול בשבילי," מארק הודיע לה ומבטו התקשח. "תתכונני למות, מפלצת."