לא כל הנוצץ זהב – פרק 94

תפסנו אוטובוס לעיירה בשם מַטוּן, אל תשאלו, זה לא היה חשוב. ממטון הזאת המשכנו לשיקגו. עכשיו זאת עיר קצת יותר מוכרת, והדרך משם לסן-פרנסיסקו נראתה בטוחה יותר. לפחות ידענו איפה אנחנו.
"יש לנו עוד הרבה ללכת ואין הרבה זמן," אריק מלמל ובהה במפה שקנה בחנות מזכרות מלאת שטויות שמוכרים לתיירים.
"היי, חבר'ה," אמרתי.
מארק בהה בי ואריק עשה בערך את אותו הדבר.
"אנחנו בשיקגו," אמרתי והדגשתי שוב: "ש-י-ק-ג-ו,"
שניהם פשוט המשיכו לבהות.
"זה אמור לומר לנו משהו?" שאל מארק. "אל תשכחי שאנחנו לא בדיוק חיים באזור הזה של היבשת,"
"אוקיי, אז שיקגו היא אולי אחת הערים הכי מגניבות שיש," אמרתי, מעדכנת אותם. "ויש כאן כל כך הרבה דברים מגניבים שאפשר לראות,"
"אנחנו קצת לחוצים בזמן, זוכרת?" מארק שאל ונראה מותש. בזמן הנסיעה ברכבת הוא פשוט שתק והתבודד. הנחתי שקשה לו בגלל אוט, אבל זה לא משהו שיכולתי לעזור בו.
"למען האמת, זה בערך יומיים של נסיעה מפה עד לסן פרנסיסקו," הודעתי לו.
"אבל אנחנו צריכים גם למצוא את התפוח הזה לזאוס, וגם למצוא את אוט, וגם לעשות את כל הדרך בחזרה לאולימפוס," אמר אריק, הגיוני כמו תמיד.
"כן, אבל אני בטוחה שיש לנו זמן," אמרתי במשיכת כתף.
הייתי היפראקטיבית, רציתי לראות מקומות שעשיתי עליהן עבודות. משהו בעיר שיקגו היה מעורר אצלי רגש מוזר כלשהו, ממש אהבתי את העיר הזו ולא הייתה לי שום סיבה הגיונית הנראית לעין.
מלבד…
"כדור הארץ אל לילי?" מארק שאל.
"סליחה," מלמלתי. תמיד זה נגמר לא טוב כשחשבתי עליה. על סבתא שלי.
"תראו, כל מה שאני רוצה הוא יום. בסדר? יום אחד שבו נעשה כיף לפני שנמשיך," ניסיתי והבטתי במארק.
"מה יש לנו כבר לחפש כאן?" אריק שאל.
מארק שילב את ידיו ברוגז קל.
"כלום. זה סתם בזבוז זמן, כוח, וכסף," מארק מביט באריק, עדיין זועף. "תגיד לה שאנחנו לא יכולים להישאר פה,"
"לה, יש שם." עדכנתי את מארק ברוגז. "ואני אשמח אם תפנה אליי ולא אל אריק כאילו הוא אחראי עליי או משהו!"
"אבל הוא אחראי עלייך," מארק השיב לי. "לפחות מבחינתי, כי לי אין שום כוונה להיות אחראי עליך,"
זוכרים מה שאמרתי על זה שאני ממש מתחילה להסתדר עם מארק? טוב, תשכחו מזה.
הרמתי גבה.
"לפחות במקרה הזה אנחנו מסכימים, הא?" השבתי.
מארק פתח את פיו כדי לענות לי אבל התחרט וסגר את פיו.
"בסדר, רק תגידי מה את רוצה לעשות," הוא אמר.
לרגע הבטתי בו בהפתעה.
"אתה באמת מתכוון לזה?" שאלתי.
"נו, כן," הוא אמר והרים גבה. "זה מה שרצית. לא?"
הנהנתי בהפתעה קלה.
"תודה," מלמלתי.
מארק משך בכתפיו.
"בואו רק נגמור עם זה מהר, לאן את רוצה ללכת?"
"טוב, אנחנו באזור הלולאה. זה האזור הכי עמוס תיירות, והכי טוב שיכולנו להגיע אליו, כי יש מכאן רכבות מעולות, יכול להיות שאחת מהן תוביל אותנו יש לסן-פרנסיסקו," אמרתי ומיד המשכתי: "אז אזור הלולאה מלא בתיירות, כן? יש את מגדל ויליס, המגדל הזה היה פעם הבניין הגבוה בעולם, אבל עכשיו כבר לא. יש כאן מוזיאון לאומנות לא רחוק, אני כמעט בטוחה. אה, ויש את שער העננים, שזה אחד הדברים הכי מגניבים שיש. זה –"
"איך את יודעת את כל זה?" מארק עצר את התלהבותי.
"עבודה של בית הספר," שיקרתי.
"עבודה של בית הספר?" מארק חזר על דבריי בשאלה מזלזלת כמעט.
"הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה אומרת לך משהו?" שאלתי.
"צודקת, אני לא אגיד כלום," מארק ממש חייך אלי.
השבתי לו חיוך משועשע.
"אז לאן את רוצה ללכת, לילי?" שאל אריק.
קולו היה חד משמעי, ומשונה. הוא הפך מעט… תקיף. כאילו הוא רוצה לקטוע את הנחמדות שאני ומארק הצלחנו להפגין סוף-סוף אחד לשנייה.
"לתיאטרון שיקגו," השבתי מיד, כמעט מבלי להתבלבל.
"מה יש לנו לעשות בתיאטרון – ?" אריק התחיל אבל למרבה ההפתעה, מארק הוא זה שעצר אותו.
"נוכל לראות הצגה, מן הסתם," מארק אמר. "זה מה שעושים בתיאטרונים, נכון? ואם התיאטרון הזה כל כך מפורסם, כנראה שיש לזה סיבה,"
אריק בהה במארק. אני עשיתי כמוהו.
לא האמנתי שמארק ממש בא להגנתי ועוד הסכים לבזבז זמן וכסף כדי שאני אקבל משהו שרציתי.
"תודה, מארק," אמרתי.
מארק הנהן.
"כן, אני יודע, אני אדיר," הוא חייך.
גלגלתי את העיניים בחיוך ציני.
"מה שתגיד," מלמלתי ואז שילבתי את הזרוע שלי בשלו.
מארק הביט בי בהרמת גבה.
"מה?" שאלתי.
"מה נראה לך שאת עושה?" הוא השיב.
אריק שאל את אותה השאלה בדיוק באותו רגע. העפתי לעברו מבט.
למען האמת, גם אני לא ממש הבנתי מה אני עושה.
"אתם יודעים… אולי כדאי לנו להתפצל," אמרתי.
"אבל –"
"תראו, אתם לא רוצים לבוא איתי לתיאטרון, לא באמת," אמרתי.
מארק נאלץ להנהן לאישור.
"אז את מציעה שתלכי לראות הצגה לבד ואנחנו נסתובב פה קצת?" מארק שאל.
אריק הכניס את ידיו לכיסיי מכנסיו ולא הביט בי.
"בסדר. שיהיה," הוא אמר.
"בואו נקבע שעה, ומקום שבו נוכל להיפגש," מארק הציע.
"מגדל וילס," אמרתי מיד. "זה בניין גבוה וקל לזהות אותו, אפילו תיירים יוכלו לכוון אתכם אליו,"
"אז נתראה שם. בערך עוד… ?"
"אני מקדיש לזה ארבע שעות," אריק התערב בגישה עניינית לחלוטין.
"בסדר. אז עוד ארבע שעות. מגדל וילס," אמרתי. "נתראה שם,"
היו דברים שרציתי לבדוק מלבד התיאטרון, כמובן. רציתי לראות כמה דברים באמת יפים שסבתא שלי סיפרה לי עליהם. העיר הזאת כולה מזכירה לי אותה. משום מה היא אהבה את העיר הזאת. על כל מקום תיירותי כאן היה לה סיפור, אגדה, או שיר. היא תמיד מצאה מה לספר לי על המקום הזה.
עד היום בו היא מתה.