לא כל הנוצץ זהב – פרק 87 – ארוך במיוחד!

ניסיתי להחזיר את הראש שלי לצלול לפני שמת'יו גרם לי לטשטוש החושים. ניערתי את הראש בכוח.
"יפה," הוא מלמל.
"מה?" תבעתי לדעת.
"אבל זה לא מספיק," הוא אמר בלי לפרט. "קדימה, אני יודע שאתה רוצה לעשות את זה."
הדרך בה הוא ביטא את המשפט מילאה אותי ברצון עז לעשות את זה.
"אתה יודע, דיימון העיד בעצמו שזה לא יעבוד אם אני לא צלול בדעתי," אמרתי.
"ובכן, אולי עדיף שאוותר," הוא אמר. "אבל שלא תחשוב שזה נגמר."
הוא הסתובב והלך משם.
אני נאנחתי.
ידעתי שעכשיו ייקח קצת זמן עד שהם ייזכרו בי. עד שהם יזכרו שאני צריך ללכת לשירותים, לשתות, לאכול או בכלל, לזוז.
פשוט ידעתי שהשרירים שלי מתנוונים, אז דאגתי כל הזמן לכווץ אותם ולנסות למתוח אותם עד כמה שיכולתי במצב שבו הייתי.
פתאום אפילו שיעורי המתמטיקה נשמעו הרבה יותר טוב.
הכוויות שהותיר בי הברזל המלובן פיעמו כאילו היו לב שני והחיו את הכאב.
יכולתי להרגיש בעצמות שלי איך שאני נחלש. כל הגוף שלי כאב ושרף. הרגשתי שבר כלי, אבל היו לכך כמה יתרונות.
למשל, היה לי די הרבה זמן לחשוב על עצמי, על כל דבר. המחשבה על כך שאבא שלי עלול לדאוג לכך שיחזירו אותי לסלובקיה ברגע שיתפסו אותי הטרידה אותי. עד כה סבלתי לא מעט ועשיתי לא מעט בשביל מסע החיפושים. אני יותר מסתם אתאכזב אם בסוף ייקחו אותי באמצע. אני אתחרפן. אני אכעס. אני אפילו להרוס משהו חשוב. אני לא יכולתי לדמיין לעצמי מצב כזה. הייתי צריך לחשוב על רעיון מקורי שיגרום לו לשתוק.
ניסחתי לעצמי תוכנית בראש: כשאני אשתחרר מכאן, אמצא את אריק ולילי, אני אשיג טלפון כלשהו. אני אתקשר לאבא שלי ואתן לאריק לדבר. אבא שלי בקושי ראה את אריק. כשנפגשנו אחרי הלימודים, כמעט ואף פעם לא היינו בבית שלי, ואם כן עברנו שם – אבא שלי תמיד היה בעבודה או עסוק מידי בכדורגל בטלוויזיה מכדי לשים לב לדמותו של אריק, שלא לדבר על הקול שלו.
אריק יעבוד עליו שהוא דוד של אבא שלי, הוא ישלהב אותו להשאיר אותי בארצות הברית.
חייכתי לעצמי.
זה יהיה חייב להשתיק את אבא שלי.
המחשבה הזאת גרמה לי לחייך, ואולי גם להרגיש קצת אופטימי, אבל אז המחשבות הרעות שוב הסתננו פנימה: האם אני בכלל אזכה לצאת החוצה מכאן?
אור ורדרד התחיל להציף את החדר, ואני מיד חיפשתי את המקור שלו, עד שלבסוף האור הורוד הסתדר, ואישה יחידה הופיעה מול העיניים שלי.
בהתחלה – היא נראתה בול כמו אמא שלי, אבל אז לאט לאט היא השתנתה. היא נהייתה גבוהה יותר, השיער שלה היה כהה יותר והעיניים שלה הבהירו.
היה לה חיוך מושלם עם שיניים נוצצות מרוב לבן, וכמה נמשים.
היא נראתה טוב. טוב בצורה בלתי אפשרית.
"מה את עושה כאן?" שאלתי. "אני הוזה?"
"לא, רוכב אמיץ," היא אמרה. "אתה לא הוזה."
"אז מי את?" שאלתי.
"אני אפרודיטה," היא אמרה.
"אלת האהבה?" שאלתי.
"לא פחות ולא יותר," היא אמרה.
"באת לשחרר אותי?" שאלתי בתקווה.
"לצערי אני לא יכולה," היא אמרה.
"אה…" מלמלתי לעצמי.
חשבתי לי מה יכולות להיות הסיבות שאלה לא מסוגלת להקיש באצבעות שלה ולהמס את האזיקים או משהו.
"אז למה את כאן?" שאלתי.
"אני אייחס את חוסר הנעימות שלך כלפיי למאסר שלך," היא אמרה.
"מן הסתם," מלמלתי.
"אני כאן בשביל לדבר איתך, אם מותר לי," היא אמרה.
"כן, בטח, זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות."
"אז מה שלומך?" היא שאלה.
בהיתי בה.
"תלוי," אמרתי.
היא חייכה למשמע משחק המילים שלי.
"את יודעת שזו שאלה מטופשת, נכון?" שאלתי.
"אני מנסה לשבור את הקרח."
"אם תשברי את האזיקים זה יועיל לי הרבה יותר."
"בכל מקרה, אני כאן בשביל דבר אחר לגמרי," היא אמרה, מן הסתם רוצה שאפסיק עם משחקי המילים הנחמדים שלי.
"אז מה העניין?" שאלתי.
"אני רציתי לדבר איתך עליך, מארק," היא אמרה.
"עלי, וואו, נושא מרתק," אמרתי.
"אל תזלזל," היא אמרה. "אני רוצה שתחשוב רגע ברצינות."
"על מה?"
"אומנם אני לא יכולה לשחרר אותך מהאזיקים בגלל קסם שמחזיק אותם קשורים, אבל אני יכולה לנסות לעודד לך את מצב הרוח."
"על מה את מדברת?"
"אני מדברת ע ל י ך," היא אמרה. "מתי תבין?"
"את מוכנה בבקשה להסביר את עצמך?" שאלתי.
בחיי, אלת האהבה בהחלט לא הייתה ברורה. כמו כל אישה ממוצעת אחרת.
"אני רוצה שתחשוב רגע, האם אתה מרוצה ממי שאתה?" היא שאלה.
התשובה שעמדה לי על קצה הלשון הייתה מן הסתם "ברור שכן, מה אני רוכב חתיך ומושלם, לא?"
אבל העיניים שלה לא נתנו לי לענות את התשובה הזאת.
"לא," אמרתי.
"מה אתה לא אוהב בעצמך?" היא שאלה.
"מרגיז אותי שאני כזה," אמרתי. "אני שונא את העובדה שאני לא נראה טוב."
לרגע התקשתי להאמין שאני מדבר. ממתי לי אכפת מהמראה החיצוני שלי? האם ייתכן שאפרודיטה משפיעה לי על המוח והופכת אותי בהדרגה לבחורה?
"למה?" היא שאלה.
"את האמת? לדעתי זה בגלל אריק. אם לא הייתי לידו כל הזמן, אולי היו חושבים שאני נראה טוב יותר."
גם זה לא היה משפט אופייני לי, אבל אחרי שאמרתי אותו, ידעתי שהוא אמת. באמת קינאתי באריק, אבל זה כבר היה יותר מידי בשביל לומר באוזניים של אלת האהבה. אי אפשר לדעת איזה מן תעלול היא תעשה לי אם אני אגלה לה כמה נואשות הייתי רוצה להיראות כמוהו.
"מדברים על אריק, מצידי תאמר לו, אבל אמא שלו היא בת שלי. אבל תבקש ממנו שלא לקרוא לי סבתא כי זה נשמע לי כמו זקנה, וזה מלחיץ אותי."
אני רק בהיתי בה.
"בכל מקרה, האם אתה באמת חושב שאתה מכוער?" היא שאלה.
"כן."
"אז זהו, שלא," היא אמרה.
"כן, כן, פנימית אני יפה, ברור," אמרתי. "בואי נדלג על הקטע הזה."
"אתה לא צריך להתלונן," היא אמרה. "פעם היית שובר לבבות הרבה יותר טוב מחברך."
"על מה את מדברת?"
"ומה עם הפס האפור שבשיער שלך?" היא שאלה.
"מה איתו?" שאלתי.
"אתה יודע מה הוא מסמל?"
"אות קלון על כך שאני אשם במות אמא שלי?"
"זה שקר שאבא שלך הנחיל לך לראש כדי לפגוע במורל שלך," היא אמרה. "הוא אהב אותה. האיבוד שלה גרם לו לכאב."
"וזה למה הוא העביר את הכאב הזה אלי?"
"כן," היא אמרה. "עד כמה שזה נורא, זה בדיוק מה שקרה."
לא ידעתי אם להתחיל לרחם על אבא שלי. מרוב שנאה כלפיו, לא יכולתי להתחיל לשנות את הרגשות שלי, אבל עדיין התחילו לעלות בראש שלי תהיות.
"אז מה הסימן האפור מסמל באמת?" שאלתי.
"הו," היא אמרה בחיוך שובב. "זאת הפתעה."
"אני שונא הפתעות."
"גם אני," היא הודתה. "אבל אחרי שאתה מגלה אותן, הן מדהימות."
"אז איך בדיוק זה אמור לשפר את המורל שלי?" שאלתי אותה.
"אז זהו, שעוד לא הגעתי לנקודה המרכזית שלי," אמרתי.
"אז אפשר לשמוע אותה בבקשה?" ביקשתי.
"ובכן, אני יודעת בוודאות שחברייך ישחררו אותך. את זה אני יודעת," היא אמרה. "יש לך למה לקוות."
"וזה אמור לעזור?"
"האם אתה מכיר את הסיפור על תיבת פנדורה?"
"כן," אמרתי. "פנדורה הייתה תכסיס. היא קיבלה תיבה שאסרו עליה לפתוח אותה, אז היא פתחה אותה. כל תחלואות העולם יצאו ממנה."
"בדיוק," קרנה אפרודיטה. "ומי נשארה שם?"
"הפרפר…" מלמלתי. "שכחתי את שמו."
"התקווה," היא אמרה בחיוך קורן. "התקווה.היא שלך, מארק."
"לא היא לא."
"אם תאמין בה היא תהיה שם," אמרה אפרודיטה. "לפגישה עם אמא שלך אתה כבר לא יכול לקוות, אבל אתה יכול לקוות לדברים אחרים."
"כמו מה? אני נעול בצינוק!"
"אבל אתה עדיין חי!" היא קראה. "אתה עוד יכול להיות מי שתרצה להיות."
"אני לא."
"אתה כן," היא אמרה. "אתה עוד לא מודע למה שאתה יכול לעשות. אתה עוד תבין. כשתצא מכאן, אתה תשים לב לבד שכל הכאב שפקד אותך פה הוא כלום לעומת האושר שתרוויח."
"אבל איך את יודעת?" תבעתי לדעת.
"אני פשוט רואה," היא אמרה.
"את יכולה לראות את העתיד אבל לא לשחרר אותי?" שאלתי.
"אני מצטערת," היא אמרה.
"לא," אמרתי. "את לא."
היא רק בחנה אותי.
"תסמוך עלי," היא אמרה. "לאנשים קשה להאמין לפעמים שאני חכמה, ואולי אני כלום לעומת אתנה, אבל לפחות אני יודעת שעל האהבה אפשר לסמוך."
"אפילו אם הלב שלך נשבר?" שאלתי.
"אפילו אז," היא אמרה. "גם כשאתה מרגיש שאין מי שאוהב אותך, אתה יודע שיש לפחות אדם אחד בעולם שאוהב את מה שאתה."
"ואם אני לא אמצא אותו?"
"אתה עד כדי כך לא מאמין שאריק אוהב אותך?"
"זאת לא אהבה," אמרתי.
"אז מה זה?" שאלה אפרודיטה.
"זה…" התחלתי, אבל אז נתקעתי עם המילה המתאימה.
"אני אשלים," היא אמרה בחיוך. "אהבה."
"אבל אנחנו לא מתנשקים…"
"מי אמר שאהבה באה בצורה הזאת?" היא שאלה.
"אז מה זה אהבה?"
"אהבה זה הרצון להיות עם משהו אחר. לרצות לחלוק את הרגעים איתו. לשמוח שאתה רואה אותו. לשתף אותו בכל מה שקשה להחזיק לבד. לכל אדם יש כאב אחר שהוא נושא איתו. אהבה היא האפשרות להחזיק את המשקל הכבד הזה עם שותף. לא משנה מי."
"זאת אהבה?"
"כן," היא אישרה. "ואתה עוד תמצא אהבה בת אלמוות."
"איך?" שאלתי.
"את זה אני לא אגלה," היא אמרה. "עכשיו יש לך למה לצפות, נכון?"
"טוב, כן," אמרתי.
"והנה – משהו לצפות לו, משהו לקוות לו," אמרה אפרודיטה. "יש לך את הכלים לשרוד את הכלא כאן."
הבטתי בה.
"את יודעת מה?" אמרתי.
"כן?" היא שאלה.
"אני מטיל ספק בכך שאתנה יותר חכמה ממך עד כדי כך," אמרתי.
"תודה," היא אמרה בחיוך, ואז התפוגגה, משאירה אותי עם מחשבות.