לא כל הנוצץ זהב – פרק 86

פקחתי עיניים באיטיות, מעליי נפרשו השמיים בצבע אדום בוהק וצהוב חיוור ודועך. שקיעה.
התגלגלתי על הבטן ונאנקתי. הראש שלי כאב והרגשתי שהריאות שלי מלאות משהו מחניק. הנחתי שזה העשן ששאפתי מוקדם יותר, במרוץ עם תזאוס.
מצמצתי ונעמדתי. הרגשתי סחרחורת והרגליים שלי הפכו לג'לי. להפתעתי מצאתי את עצמי צונחת לאחור, אל תוך זרועותיו של אריק, איכשהו הוא תמיד היה לידי כשהייתי צריכה שיתפוס אותי. הרמתי אליו מבט מבולבל.
"היי," הוא חייך, זרועותיו הקיפו את מותני. "את בסדר?"
הנהנתי באיטיות והצמדתי את היד לרקה שלי.
"הייתה לי סחרחורת. אבל אני בסדר עכשיו," הבטחתי.
הוא הנהן ושחרר אותי באיטיות.
"תודה ש… הוצאת אותנו מכלל סכנה," מלמלתי חלושות כשהבטתי באריק. השיער שלו הפך כהה יותר באור המתעמעם, השמש הייתה מאחוריו והסתירה את פניו בצללים רכים.
עכשיו הבנתי למה התכוון יקינטון כשהוא אמר שאריק דומה לאבא שלו. אם אריק הוא באמת בנו של אל היופי הגברי, לא פלא שהוא כל כך חתיך.
"אין בעד מה," אריק מלמל והמשיך להביט לתוך עיניי. העיניים הדבשיות שלו נראו כהות יותר באור הקלוש.
הרגשתי את זה, את המודעות הזו שזמזמה כאוויר טעון ביני לבין אריק. הוא הנמיך אליי את ראשו –
ואני הסטתי מבט במהירות.
"מה אתה עושה?" שאלתי בלחש.
אריק הסיט מבט, הבחנתי בנקודות אדומות בלחייו ובעיניו שנצצו בכאב לפני שהפנה לי את גבו.
"עוד מעט כבר יהיה חשוך לגמרי," הוא אמר. "כדי שנדליק מדורה ונתחיל להקים את המחנה שלנו,"
הקמנו מחנה במהירות וביעילות. המקרה המביך המשיך להתנגן במוחי הרבה אחרי שעבר. כנראה שגם עבר במוחו של אריק פעם או פעמיים כי הוא השתדל מאוד לא לגעת בי ולא ממש דיברנו בינינו.
אחרי שהדלקנו אש, אריק הושיט לי את החרב שלי.
"היא נפלה לך, במסלול," הוא אמר כשלקחתי את החרב לידי.
"אני אשמור ראשונה," אמרתי. "ישנתי מספיק, ואתה בטח עייף, אז – "
"כן, זה רעיון טוב," אריק חתך אותי ולא ממש נשמע מעוניין לשמוע את מה שיש לי לומר.
הוא נכנס לשק השינה שלו ועצם עיניים.
רציתי לשלוח יד וללטף את השיער שלו, אך אסרתי על עצמי לעשות את זה. אנחנו כמעט התנשקנו קודם, ואסור לי לתת למשהו כזה לקרות שוב. אריק אמר שהוא מחכה לאחת המושלמת בשבילו, ואני מבינה את זה, וכמובן ברור שזאת לא אני. אסור לי לגרום לו להאמין שיכול לקרות בינינו משהו כזה.
התיישבתי ליד האש. משמאלי אריק ישן לו בשקט. שלחתי את ידיי אל האש כדי לחמם את עצמי ובהיתי בכוכבים שכבר הציפו את השמיים בזוהר שלהם. נשכבתי על האדמה, והשתמשתי בקפוצ'ון שלי כדי ליצור לי כרית בעזרת גלגול הקפוצ'ון לכדור שמן. הנחתי ראש על הכרית המאולתרת ובהיתי בכוכבים. ניסיתי לזהות קבוצות כוכבים שלימדו אותנו במחנה להבחין בהם.
הצלחתי למצוא את הרקולס ואת הדובה הגדולה לפני ששמעתי את הרעש. קול פיצוח של ענף יבש.
התרוממתי באחת. ידי נשלחה אל החרב שלי ואני מיהרתי להיעמד.
"את יכולה להניח את החרב, לילי," אמר קול מוכר. "אני רק רוצה לדבר,"
לא הנחתי את החרב, גם אחרי שהאיש יצא מהצללים וחייך אלי חיוך שכנראה היה אמור להרגיע אותי, אבל במקום האיץ את קצב פעימות הלב שלי.
"מה אתה עושה כאן, אבא?" שאלתי, מדגישה בתיעוב את המילה האחרונה.
הרמס העווה את פניו.
"לילי, אני רציתי לדבר איתך, להתנצל,"
"נטשת אותי. מעולם לא הופעת. אמא שלי…" קולי נסדק ונשבר. "היא שונאת אותי בגללך!"
"אני יודע, ואני מבין אותה, לילי," הרמס אמר בשקט.
חרבי הונמכה.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי בזהירות.
לפי המבט הזהיר בעיניו של הרמס הבנתי משהו, שני דברים לעמן האמת: הראשון- הייתה לו אותה הבעה זהירה שהראתה שהוא מסתיר משהו. השני- הבנתי מה הוא הסתיר.
"היא לא יודעת," האשמתי אותו. "מעולם לא סיפרת לה,"
הרמס השפיל מבט אל החבילה שאחז בידו, זאת הייתה חבילה קטנה, בגודל של קופסת נעליים, ועטופה בנייר חום ופשוט. הוא היה לבוש בחולצת טי לבנה ומכנסיי ג'ינס משופשפים, ונעל נעלי סניקרס לבנות. שיערו היה קצר ופרוע, כמו השיער שלי בבוקר, אלא שנראה שהרמס בכלל לא התאמץ להיראות יפה לכבוד מישהו. הוא הרשה לעצמו להראות פרוע ועם זאת היה בו משהו מעורר כבוד. הוא היה כמו הגרסה המבוגרת של בני הנוער ברחובות קיימברידג': בטוחים בעצמם, חזקים, נבונים, ולא מפחדים מאיש.
הרמס שיחק בחבילה בידיו.
"אני יכול להיחשב גם לאל הפחדנים," הרמס מלמל.
"מה אמרת לה?" שאלתי. "אמרת לה -משהו- בכלל? או שפשוט נעלמת אחרי אותו הלילה שבו גילית עליי ופחדת להראות שוב את הפרצוף שלך?"
"לילי, בבקשה, את כועסת, אבל תני לי להסביר…" הרמס ביקש.
שתקתי. חיכיתי שנים להסבר, עכשיו עמדתי לקבל אותו.
"כשגיליתי עליך…" הרמס התחיל. "זה היה… לא זמן טוב בשבילי, זאוס כעס עליי בגלל איזו שליחות שהטיל עליי, איזו משימה שהתקשיתי לבצע באזור לא בטוח אפילו בשביל האלים. לא רציתי להכעיס אותו יותר בידיעה שאחרי חוסר-ההצלחה שלי גם הייתי עסוק ב… הממ…"
הרמס הסמיק כשהצליח לומר: "להיות עם אמא שלך,"
הנהנתי בשקט, מחכה שימשיך.
"אם הייתי מספר לאמא שלך מי אני, זאוס היה יודע על זה מיד. וזה היה מסבך אותי בצרות צרורות…." הרמס הסביר. "אני יודע שזה לא תירוץ מספק. אני יודע שזה – "
לפני שהוא המשיך לדבר רצתי אליו וכרכתי את זרועותיי סביבה מותניו. ופרצתי בבכי.
"חשבתי שאתה שונא אותי ואת אמא," אמרתי בין יפחה ליפחה. "חשבתי שאתה בכלל לא רוצה להכיר אותי,"
הוא חיבוק אותי בכוח. וההרגשה הייתה כל כך מנחמת שזה שבר משהו בתוכי וגרם לכי שלי להתחזק.
"אני אוהב אותך, לילי," הרמס אמר. "בעבר הייתי אב גרוע לילדים שלי. אבל אני מפצה את כל מי שאני יכול עכשיו. היחס שלי אל הילדים שלי השתנה, אני מבטיח לך. את הדבר הכי יקר לי בעולם,"
"אני ושאר האחים שלי," אמרתי בצחוק כשהוא חיבק אותי חזק יותר.
"כן, אתם הדבר הכי חשוב לי," הרמס הבטיח לי כשכרע כדי להביט לתוך עיניי.
"אתה תספר לה?" שאלתי.
"אני אהיה חייב. כן," הרמס השיב. "עליי לתקן את המעוות,"
הנהנתי.
"תודה, אבא," אמרתי בקול חנוק מדמעות מחודשות.
"אני כל כך שמח שהחלטת לסלוח לי," הרמס חייך חיוך קטן והושיט לי את החבילה.
"זה בשביל החבר שלך, זה מאבא שלו,"
הנהנתי כשלקחתי בידיי את החבילה.
"עליי לזוז עכשיו," הרמס אמר בעדינות והביט בי רגע ארוך. "אני גאה בך, לילי,"
"ביי, אבא," מלמלתי.
ואז הוא נעלם בהבזק אור בהיר.