לא כל הנוצץ זהב – פרק 83

Estonian 04/09/2013 754 צפיות 5 תגובות

"הו מארקי," שמעתי את הקול של דיימון מקצה החדר.
נאנחתי.
לרגע כבר קיוויתי שיהיה לי קצת שקט. לרגע.
"איך ישנת?" הוא שאל אותי.
לאחר כמה שניות כבר יכולתי לראות אותו.
היום הוא לבש חולצה כחולה עם פסים דקיקים בצבע תכלת, ומכנסי ג'ינס קרועים.
"ישנתי," אמרתי. "איך אתה?"
"הו, מארקי, אתה חמוד," הוא אמר, ופרע בחיבה מזויפת את השיער שלי. לא שהוא לא היה פרוע גם ככה.
"אם אתה קורא לי מארקי, מותר לי לקרוא לך די-מן?" שאלתי.
"אויש, מארקי, חמודי, אולי כדאי שתפסיק להתאמץ," הוא אמר. "אל תשכח שאתה השבוי שלי, ולא להיפך."
"בטח, בטח," אמרתי. "אז מה הכנת לי להיום? אילו הפתעות?"
"הפתעות?" הוא שאל. "מי דיבר על הפתעות?"
"אתה, אתה מלא הפתעות כלימון," אמרתי.
הוא חייך אלי חיוך מזוויע.
"הפעם אין לי בשבילך שום דבר," הוא אמר.
אני מניח שהייתי צריך לשתוק, אבל לא יכולתי לעצור מעצמי מלומר:"מה, ברזל מלובן זה השיא שלך?"
כלומר, מה כבר היה לי להרוויח מזה?
היה נדמה שהמילים שלי משלהבות את דיימון.
"אתה רוצה עוד?" הוא שאל, "מה, ייתכן שאתה מזוכיסט?"
לא עניתי לו.
"בכל מקרה, הפעם הבאתי לך משהו נחמד לשתות," הוא אמר.
רק אז הוא הסית את תשומת ליבי לעבר כוס הזכוכית הארוכה בה הוא החזיק.
הנוזל שבפנים נצץ לאור החלש ששרר שם בצינוק.
"קח," הוא אמר, וקירב את הכוס לפה שלי.
"לא תשחרר לי את היד בשביל לשתות כמו שצריך?" שאלתי.
"לא," אמר דיימון. "אני רוצה להשקות אותך כמו תינוק. להתאמן לקראת הילדים שלי."
"אני מרחם על הילדים שלך."
דיימון הרחיב את החיוך שלו לדרגה מקסימלית.
"אתה יודע, אתה מחייך הרבה," אמרתי.
"כן, פסיכולוגית זה עוזר לך," הוא אמר. "כלומר, לא לך לך, אלא למי שמחייך, אני," הוא אמר.
"יופי, עכשיו אפשר לשתות כבר?" שאלתי.
דיימון קירב את הכוס אל הפה שלי. למים היה ריח לוואי וטעם לוואי, אבל באותו הרגע זה לא עניין אותי. גם אילו אמרו לי שאלו מים שנלקחו מאסלה הייתי שותה אותם ולו רק בשביל להרטיב את הגרון שלי. לא היה לי דרך לאמוד את הזמן, אבל האמנתי שעברו לפחות שתיים עשרה שעות שבהם לא שתיתי אפילו טיפת מים.
אחרי שסיימתי לשתות את כל הכוס, דיימון לקח את הכוס.
"נתראה בשמחות," הוא אמר והלך משם.
נאנחתי בשקט.
כוס המים ממש לא הספיקה בשביל להרוות את הצימאון הגדול שהיה לי. הייתי גם רעב, וכבונוס נחמד: היה לי כאב ראש אחד רציני ובקושי הצלחתי לנשום כמו שצריך.
התחלתי לדמיין לעצמי בראש דברים שמחים כמו, יציאה מכאן, לשכב סופסוף על מיטה נורמאלית עם מזרון, לישון, לאכול, לשתות. אולי אחרי שאני אצא מכאן אני אעשה פשיטה על איזו מסעדה איטלקית טובה.
באותו הרגע הייתי כל כך רעב שהייתי מסוגל לאכול אפילו בשר, ולא כל כך שינה לי איזו חיה. המחשבה הזאת דיכאה אותי. לא ידעתי כמה זמן אני שם, אבל ידעתי שלא ייתכן שאני שם יותר מיומיים, ועם זאת, אני כבר משתנה.
ניסיתי לחשוב מחשבות מעודדות כמו אוט, אריק, כל הפעמים שהצלחתי למתוח את אבא שלי.
לרגע יכולתי לחייך, אבל אז החושך מצרים גרם לי למחוק את החיוך.
הייתי עייף, אבל לא הצלחתי להירדם, לא בעמידה וגם פחדתי מאוד ממה שהם עלולים לעשות לי כשאישן.
הדלת נפתחה, ואני כבר הייתי משוכנע שזה דיימון. שמעתי מעין צליל של משהו פוגע במתכת שכמעט יכולתי להישבע שזה פח. לרגע קיוויתי שמדובר במגש עם אוכל, אבל אז, כשהאורח המסתורי התקרב לטווח ראייה, זה היה בחור אחר.
הוא היה נמוך ממה שדיימון היה, היה לו שיער בלונדיני-קש קצר שהיה מבולגן כמעט כמו שלי. העיניים שלו היו ירקרקות כמו הים. החולצה שלו הייתה בצבע אדום דהוי.
"ומי אתה?" שאלתי.
"אההה… דיימון אמר לי שאנחנו לא אמורים ליצור איתך מגע אישי," הוא קרקר לי.
הקול שלו היה שקט, תקיף ועם זאת מפוחד. מיד ידעתי שהוא המתלמד של דיימון בבית הספר לרשעות.
"האם דיימון אמר לך למה אתם מתעללים בי?" שאלתי.
"אהה… אתה צריך להעביר אליו את הדרקון שלך," הוא אמר. "אתה תעביר אליו?"
"לא," אמרתי בנחרצות.
"אם כך, דיימון אמר לי… אהה… רק רגע…" הוא אמר.
הוא מלמל לעצמו כמה דברים, ושלף פתק מהכיס שלו.
"אה, כן," הוא אמר.
הוא נטל מהחשכה חפץ: מקל באורך של מטר וחצי בערך עשוי עץ עבה.
מיד הרגשתי חסר אונים פי שלושה ממה שהרגשתי קודם לכן.
"אוו…" מלמלתי בפחד.


תגובות (5)

לפתע יש לי נוסטלגיה מארגון :O
ואתה לא מבין כמה אני מודה לך על הפרק P:

04/09/2013 07:20

פרק חדש ^^ ייאי ^^
אני אוהבת את מארק >

04/09/2013 07:20

אוו…
תמשיך!!!
פרק מעולה ^.^

04/09/2013 07:44

לא מארקי אל תפחד!!!
תמשיך!! עוד פרק!!

04/09/2013 07:46

תמשיךךךךך!!!!

07/09/2013 08:28
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך