לא כל הנוצץ זהב – פרק 80

אריק ואני הסתובבנו באינדיאנפוליס עם התיקים על כתפנו עם אספקה מחודשת של אוכל (לייזה לא הרשתה לנו ללכת בלי זה.), עם ליטר נוסף של מים (מאותה סיבה.), ועם כסף נוסף (שוב, אותה סיבה.)
הרמז היחיד שלנו למציאת תזאוס הייתה העובדה שהוא מחבב מרוצי מכוניות, לא שזה עזר לנו. הסתובבנו בעיר שעה שלמה לפני שמצאנו מישהו שהסכים לעצור ולדבר איתנו.
"מרוץ מכוניות בסביבה?" האיש שאל בבלבול. "לא, מצטער."
זאת, פחות או יותר, הייתה התגובה של שאר האנשים שהצלחנו לדבר איתם. אלא שהיה איש אחד שהצליח לעזור לנו.
"יש מסלול, לא רחוק מהיציאה של העיר," הוא אמר. "משתמשים בו בעיקר בתחרויות אינדי 500,"
"אינדי 500?" חזרתי אחריו בתהייה.
"אינדיאנפוליס 500, אם את מעדיפה את השם הרשמי," האיש משך בכתפיו. "אבל 'אינדי' זה הקיצור שכולם משתמשים בו, הוא נקרא ככה בגלל שהמסלול הוא באורך של חמש מאות מייל, הוא די מגניב, למען האמת."
הודנו לבחור ותפסנו מונית עד לקצה של העיר.
"למה בכלל אתם רוצים להגיע למסלול?" שאל הנהג כששילמנו לו והתכוונו לצאת. "לא משתמשים במסלול הזה בזמן הזה של השנה, ואף אחד לא מתאמן שם, אז למה – ?"
"רק מתעניינים," אריק ענה מהר. "אנחנו תיירים שמעוניינים לראות דברים מגניבים, אתה מבין?"
אריק חייך וסגר את הדלת מאחורינו.
ברגע שהמונית התרחקה, אריק מחק את החיוך והביט באבק שהשאירה אחריה המכונית.
"חטטן," הוא מלמל ואז הסתובב אליי.
"קדימה, בואי נמצא את תזאוס," הוא נשמע נחוש ורציני.
"אריק?"
"כן?"
"הכל… הכל בסדר?" שאלתי בהיסוס.
מאז שנכנסנו למונית אריק היה טיפה מרוחק.
"אני פשוט מרגיש שמשהו לא בסדר עם מארק. יש לי הרגשה שהוא הסתבך לגמרי," אריק מלמל ובהה בי עם עיניי הדבש המתוקות שלו.
"זה בסדר, מארק חזק. הוא יצליח לעמוד בכל מה שיעשו לו," אמרתי. לא הייתי בטוחה בזה בעצמי, אבל לא רציתי שאריק ידאג כל כך למארק בזמן שאנחנו מנסים לעבוד על תוכנית כדי לקדם את המסע הזה ואת הצלת מארק ואוט.
המסלול עמד שם, הוא לא היה מפואר במיוחד, אבל היי, זה מסלול מרוץ למכוניות. מעולם לא ממש התלהבתי מהספורט הזה.
"חמש מאות מייל," מלמלתי כשהבטתי במסלול הענקי.
"זה כמעט…" אריק התאמץ לחשוב לרגע, נראה שמספרים הם גם לא הצד החזק שלו. "משהו כמו שמונה מאות וחמש קילומטרים,"
הנהנתי בשקט, הנחתי שזה נכון. בכל מקרה, המסלול היה אדיר, והקיפו אותו כיסאות ישיבה מפלסטיק, בצד השני של המסלול הבחנתי במעין חדר בקרה או חדר שידורים, הנחתי שמשם היו השדרנים מעבירים מסרים על התחרות בזמן שהייתה כאן אחת כזאת.
"שם," הצבעתי לעבר חדר הבקרה. הייתה לי הרגשה שתזאוס יהיה שם.
אריק הנהן.
הגענו עד חדר הבקרה/שדרנים ופתחנו את הדלת. לא היה בפנים אף אחד.
"אני לא אוהב את זה," אריק מלמל.
"שקט מדי," הסכמתי. "אם תזאוס אמור להיות כאן…"
אריק הביט למטה לעבר המסלול והחוויר.
"לילי, חייבים להסתלק מכאן,"
"אבל – "
"עכשיו!"
הבטתי כדי לראות מה כל כך הלחיץ אותו, אבל לא ראיתי כלום.
"אריק…" מלמלתי. "מה אתה רואה?"
הוא בהה במסלול ואז בי.
"זה… הם… הם לא כאן,"
"מי לא כאן?" שאלתי ואחזתי בידו. "אריק, מה העניין?"
הוא הניד בראשו. "אני חושב שרק… רק דמיינתי,"
הבטתי בו במבט לחוץ. הייתה לי הרגשה שמשהו עובר על אריק.
ירדנו אל המסלול עצמו וגם שם לא מצאנו את תזאוס. הייתה לי כבר הרגשה ממש לא טובה בנוגע לכל זה.
"אבל… למה לייזה שלחה אותנו לפה סתם?" שאלתי.
אריק הביט סביב בלחץ.
"אולי היא לא הייתה כל כך טובה כמו שהיא אמרה שהיא," הוא אמר. "לילי, מה אם כל זה הוא – ?"
"מלכודת?" ענה קול אחר. "אתה צודק, בן אפולו. זו אכן מלכודת,"
לאט, כל כך לאט שזה היה מייסר, הסתובבתי כדי לראות את האויב שלנו. היה לו שיער חום וקצר שהיה מסופר בתספורת אופנתית. הוא לבש חולצת טי שהייתה קרועה בשוליים ומכנסי ג'ינס בגובה הברך ונעל סנדלי עור. על פי הזרועות השריריות שהחולצה שלו חשפה, הייתה לי הרגשה שהפעם באמת הסתבכנו.
"מי אתה?" אריק שאל.
"אה, אני זה שראיתם לפגוש," הוא חייך ושלף את החרב שלו מהנדן שעל ירכו.
"תזאוס," אמרתי.
תזאוס חייך חיוך די מכוער. "אמרו פעם ששום דבר לא יעשה בלי עזרתי. הייתי הטוב שבאנשי אתונה. הייתי למלך כביר,"
"אבל… גירשו אותך מהעיר," אמרתי. "ואז נשלחת לאיזה אי ונהרגת שם,"
"נפלת מאיזה צוק לים, לא ככה?" שאל אריק.
תזאוס החוויר ואז הסמיק מכעס.
"נפלתי?!" הוא שאג. "נדחפתי! לִיקוֹ‏מֵדֵס, מלך האי שבו הייתי בזמן גלותי, הוא שהרג אותי בכך שדחף אותי מאותו צוק,"
בעל כורחי, נאלצתי להודות שזה די מזוויע.
"למה הוא דחף אותך?" שאלתי.
"אולי כדי למצוא חן בעיניי האתונאים," אמר תזאוס. "אולי מפני שתמיד היה פחדן והוא התיירא ממני, אך זה לא משנה כרגע,"
"אתם מבינים," הוא המשיך. "הבעיה בלהיות מלך כביר שננטש ונהרג הוא שאחרי שנים, אתה מתחיל… להשתנות, ולהפוך מריר למדי,"
לא אהבתי את טון דיבורו של תזאוס. ההרגשה הרעה שלי התחזקה פי כמה כשאריק שאל: "אז… מה אתה רוצה מאיתנו?" וחיוך הפציע על שפתיו של תזאוס.
"הבטיחו לי דבר מה אם… אדאג להיפטר מכם. אתם מבינים, אסור לי לתת לכם להביא את התפוח אל זאוס,"
תזאוס העביר את החרב שלו מיד ליד ואז הרים את מבטו אלינו, ניצוץ מסוכן ריצד בעיניו הירוקות.
"עליכם למות,"