לא כל הנוצץ זהב – פרק 79 – במיוחד לנעמה!

כשפקחתי שוב עיניים הייתי לבד. הייתי צריך לשירותים, הייתי רעב, ורציתי לרוץ במעגלים. ההיפראקטיביות שהצטברה בתוכי עקב הכלא שבו הייתי כלוא הייתה בלתי אפשרית. קיוויתי שזה יהיה כל כך חזק עד כדי כך שאני אצליח לשבור את המנעולים, אבל המחסור באוכל, השעמום והחולשה הפיזית שנוצרה עקב כושר הסיבולת שנאלצתי להפגין הייתה בלתי אפשרית. היא החלישה אותי ממש כמו המקל איתו אבא שלי נהג להרביץ לי.
בהיתי בשקט מבעד למעטה החשכה שעטף אותי, אבל שום דבר לא נגלה לעיניים שלי.
התחושות ששטפו אותי היו בעיקר הפאניקה.
"מה אתם מתכננים לעשות איתי?" שאלתי בקול רם את האפלה.
שררה דממה לכמה שניות.
"יופי," מלמלתי. "זה נפלא לדעת שאתם מקשיבים ושאכפת לכם ממני."
"הו, רוכב, ברור שאכפת לנו ממך," אמר קול.
הבחור מאתמול – החצוי עם השיער הפרוע צעד לעברי מתוך החשכה.
"טוב, אם אתה הולך להתעלל בי עכשיו כל הזמן, לפחות אפשר לדעת מה השם שלך?" שאלתי.
"אה, כן, בטח," הוא אמר. "השם שאותו תיילל בפחד, השם אותו תבכה בסיוטים הכי איומים שלך."
"נו, באמת, אני לא רוצה לשמוע הקדמות מפגרות, פואנטה, פואנטה," אמרתי לו.
הוא שלח אלי מבט זועף.
"אני דיימון," הוא אמר.
"נחמד," אמרתי.
"כמי שאל אותך?" הוא שאל אותי.
"לא יודע, יש לי נטייה לשאול את עצמי שאלות כאלו, אתה יודע?" אמרתי לו.
הוא גלגל עיניים.
"בכל מקרה, אני אסביר לך מה עכשיו יקרה," הוא אמר. "אתה תוותר על אוט שלך, תעביר אותו אלי, הוא יהיה הדרקון שלי וכך אולי אני אתן לך להיות אל זוטר כשאנחנו נשתלט על האולימפוס."
בהיתי בו בלי להבין.
"אתה בטח צוחק איתי, נכון?" שאלתי.
"לא ממש," הוא אמר.
"גם אם אי פעם תעלה בי המחשבה המטופשת הזאת לוותר על אוט…" התחלתי, ועיוותי את הפנים למחשבה המטרידה הזאת. "אני אפילו לא יודע איך עושים את זה."
"ובכן, אתה פשוט צריך להעביר אותו אלי," הוא אמר. "תצהיר בזה."
"לא!" קראתי.
עברו לי סרטים בראש. מה יקרה אם אני אצהיר? אוט יעלם מהחיים שלי לעד. אני לא אוכל להסתדר בלעדיו. ידעתי שלא. עכשיו, כשחייתי יחד עם אוט בראש שלי, לא יכולתי לדמיין לעצמי חיים בלי אוט לצידי. כאילו שהחיים שלי התחלקו לשניים: לפני אוט ועם אוט, ולא הצלחתי עכשיו להבין איך חייתי בלי אוט כל השנים האלו.
הקשר שהיה לי עם אוט היה מיוחד מידי בשביל לאבד אותו, אבל מה אם יסממו אותי ויכריחו אותי לומר את זה? מה אם אני אעביר את הדרקון שלי שאני כל כך אוהב לידיים זרות ואכזריות כשאני לא מפוכח?
המחשבה הזאת העבירה בי צמרמורת בכל הגוף.
דיימון צחקק למראה שלי – עם צמרמורת.
"אני יודע על מה אתה חושב," הוא אמר. "לצערי אני לא יכול להעביר אלי את חיית המחמד הזהובה שלך אלי כשאתה לא מצהיר כשאתה מפוקח לחלוטין."
נרגעתי לרגע.
"אז הנה לך, אתה יכול לוותר מראש. אוט נשאר אצלי לנצח."
"ובכן… אני לא חושב ככה," הוא מלמל.
החיוך שהוא חייך אלי לא מצא חן בעייני כל כך. הוא היה כאילו חתכו בפנים שלו חור גדול של רוע שאמור להיות תירוץ עלוב של חיוך.
"אז זהו, שיש לנו דרכים אחרות," הוא אמר, ממשיך לחייך את חיוך הזוועה שלו.
"כמו מה?" שאלתי, מנסה להמשיך להישמע אמיץ, אבל למען האמת ממש לא הייתי כזה.
הוא שלף מהכיס שלו משהו שלא הצלחתי לזהות מהו, אבל אחרי ששמעתי צליל של קליק הבנתי מיד שהיה מדובר במצת.
אור גדול הציף את החדר כאשר קלטתי שהוא הדליק אש בתנור.
"אתה מזהה?" שאל אותי.
"לא," הודתי.
ניסיתי להגביה את שדה הראייה שלי בשביל לראות מה שהוא עושה שם, עד שראיתי אותו שולף מוט ארוך ומחמם אותו באש.
לאט לאט זרח המוט עד שהציף את כל החדר באור אדמדם.
"ברזל," הוא אמר. "המתכת הידועה בשמה פריום," הוא הסביר.
"אני מריח כאן משחק מילים בדרך," מלמלתי לעצמי בשקט, כך שהוא לא שמע מה שאני אמרתי.
"ובכן, אומרים שיש להכות בברזל בעודו חם," הוא אמר.
"ידעתי," חשבתי לעצמי.
הוא ניגש אלי עם המוט הבוער.
"אתה תעביר אלי את אוט?" הוא שאל.
"בחיים לא," עניתי.
"נחוש, הא?" הוא שאל.
"כן."
"אם כך… בוא נראה כמה נחוש תהיה עכשיו," הוא אמר, והצמיד את מוט הברזל לעור החשוף שביד שלי.