לא כל הנוצץ זהב – פרק 78

התעוררתי בבוקר למשמע קולות מוזרים. האוויר היה חמים יותר והאדמה הייתה נוחה יותר, זה הרגיש כמעט כמו מזרן נוח ונעים… העברתי את ידי על מה שהרגיש כמו הסדין הרך ביותר בעולם ובאותו רגע עיניי נפקחו באימה. זה באמת סדין!
התרוממתי ובהיתי בחדר שנמצאתי בו: חדר קטן ומודרני, שני מיטות עמדו בחדר, על אחת אני ישנתי ועל האחרת אריק. החדר היה מלא בצעצועים חמודים, חלון השקיף החוצה אל נוף של עיר קטנה ויפה.
מצמצתי כשהסטתי את הווילון ובהיתי החוצה, אור השמש שטף את החדר.
"איפה אנחנו?" מלמלתי.
"ווסטפילד." ענה לי קול נעים, שקט.
קפצתי והסתובבתי בבהלה, ידי נחה על הנדן שלי כשהבטתי באישה צעירה כבת עשרים ושלוש. היה לה שיער בלונדיני יפה ועיניים כחולות ומרהיבות.
"ווסטפילד?" שאלתי.
"זה לא רחוק מאינדיאנפוליס," היא השיבה לפני שפנתה להביט באריק.
"איך… איפה… מתי את… ?" מצמצתי וניסיתי להתמקד כשבחרתי שאלה: "איך מצאת אותנו?"
היא חייכה חיוך נעים ומרגיע.
"הקשיבי לי, למה שלא תעירי את החבר שלך? אני אכין לכם ארוחת בוקר ואז נוכל לשבת שלושתנו ולדבר,"
היצר הפרימיטיבי שלי נכנס לפעולה. מצד שני, כבר כמעט יכולתי לטעום צנים ותה אמיתי. הנהנתי לעבר האישה. היא יצאה מהחדר ואני מיהרתי להתלבש ולהתארגן, ואז פניתי אל אריק.
"אריק, קום," אמרתי ובעדינות נדנדתי את כתפו.
"כבר בוקר?" הוא מלמל והתהפך לצד השני, כך ששכב על הגב. הוא נראה כל כך חמוד ומתוק ככה מתחת לשמיכה, כמו ילד קטן.
בדחף לא מובן הסטתי שיער מעיניו ופשוט בהיתי. לא הייתי מסוגלת להפסיק. גם כשהעיניים האלו נפקחו והביטו בי.
"לילי…" הוא לחש, כמו מתוך חלום, חיוך מתוק היה על שפתיו. ואז, בהפתעה, הוא הזדקף ובהה סביב.
"איפה אנחנו? מה הולך כאן?" הוא הרצין ובהה החוצה מהחלון.
המהירות שבה נדרך גרמה לי לרצות לפרוץ בצחוק. מצד שני, האם לא נהגתי כמוהו ברגע שהתעוררתי?
"תירגע, טיפשון. אנחנו במקום שנקרא ווסטפילד, שזה לא רחוק מאינדיאנפוליס," אמרתי. "תקום ותתלבש, ואז נלך לפגוש את מי שאספה אותנו לבית שלה,"
היה נראה כאילו אריק שמע את שתי המילים הראשונות שאמרתי, כי מכל השאר הוא פשוט התעלם.
"קראת לי הרגע טיפשון?" הוא שאל, מבולבל ונבוך.
אני חושבת שהסמקתי ממבוכה. בכל אופן, הלחיים שלי להטו.
"טוב.. כן," אמרתי.
"למה עשית את זה?" הוא שאל כשבחן אותי.
"אני לא יודעת," מלמלתי. "מצטערת,"
"על מה?" הוא נראה מבולבל אפילו יותר.
"חשבתי שאתה לא אהבת את זה שקראתי לך ככה," הסברתי.
"אה… טוב, למען האמת… זה די חמוד," לא ראיתי בפירוש שהוא מסמיק, אבל אדמומיות קלה הופיעה בלחייו.
חייכתי אליו.
"בואו, אתה צריך להגיד שלום לבעלת הבית," אמרתי.
נתתי לאריק להתלבש ולהתארגן ואז יצאנו מהחדר.
מהחדר היה מסדרון שהיו בו עוד שלושה חדרים נוספים מלבד החדר שבו היינו, קצהו האחד הסתיים באחד החדרים שהתברר לי כשירותים ומקלחת, קצהו השני של המסדרון הוביל אל שאר הבית: מצד ימין היה סלון קטן ויפה, עם דלת זכוכית שהובילה אל גינה קטנה, מולנו הייתה הדלת ומצד שמאל היה חדר נוסף ואטום ומטבח פתוח ומקסים, עמד שם גם שולחן אוכל קטן. כל הבית שידר אהבה וחמימות ביתית שמעולם לא הכרתי.
"שניכם ערים," האישה חייכה אלינו ובדיוק הניחה על צלחת ואפלים אמריקאים שנראו נהדר.
"למה שלא תשבו ותאכלו?" היא הציעה.
אני ואריק, שהיינו די מורעבים, ישבנו ליד השולחן וזללנו את אהבתנו המשותפת: ואפלים אמריקאים עם סירופ מייפל.
בזמן שאכלנו, האישה- שהציגה את עצמה בשם לייזה, סיפרה לנו שבעלה מצא אותנו לא רחוק מהעיר הזאת, מותשים וישנים.
"הנחנו שאתם במסע חיפושים," היא אמרה, מחייכת. "בעלי הביא אתכם לפה, הסביר לי את המצב והכניס אתכם לחדר הפנוי בבית. שבדרך כלל מיועד לאורחים,"
"רק רגע אחד," ביקשתי. "איך את יודעת שאנחנו… ?"
"חצויים?" היא חייכה. "אני חצויה בעצמי, חמודה. אני בת אפולו,"
אריק נרתע לאחור בהפתעה.
"לפי ההפתעה על פניך אני מניחה שאתה בן אפולו," היא חייכה חיוך נעים ומרגיע.
אריק הנהן.
"בעלי הוא בן אפרודיטה, אתם מבינים," היא משכה בכתפיה. "גם אנחנו יצאנו למסעות חיפושים בתור בני נוער, אבל עכשיו אנחנו חיים כאן, בשקט, בלי הפרעות,"
"אז בעלך מצא אותנו בחוץ, הניח שאנחנו חצויים במסע חיפושים, והביא אותנו לבית שלכם," אריק סיכם.
לי זה נשמע הזוי למדי, אבל לייזה פשוט הנהנה כאילו אין זה עניין של מה בכך.
"אז מי אתם?" היא שאלה בסקרנות בזמן שפינתה את הכלים וחזרה להתיישב מולנו.
"אני לילי, וזה אריק," הצגתי והסברתי במהירות על מסע החיפושים שלנו, על מארק ואוט שנחטפו.
"אני מבינה…" לייזה הנהנה, כאילו באמת הבינה. היה נחמד ומשונה שמישהו באמת מבין אותנו, בתור חצויים- קשה למצוא מישהו שבאמת מבין את התחושות שלנו.
"אני מנחיה שתרצו לצאת לדרך מיד," היא אמרה.
"ל-לצאת?" אריק שאל, מבולבל.
"לאינדיאנפוליס," השיבה לייזה. "שם תוכלו להיעזר בתזאוס, לאחרונה נראה כי מרוצי מכוניות מעניינים אותו מאוד,"
"רגע, תזאוס… זה לא זה שחטף את… אה…" אריק כיווץ את מצחו בתהייה.
"הלנה," אמרתי. "כן, אני זוכרת. אבל… מרוצי מכוניות?"
הבטתי בלייזה. היא חייכה.
"אתם תבינו כשתגיעו לאינדיאנפוליס," היא אמרה. "כדאי שתמהרו,"