לא כל הנוצץ זהב – פרק 76

"מארק!" אריק צעק וניסה לקפוץ מהקרון בעקבות הדרקיאנייה.
"אריק, חכה שנייה!" תפסתי את זרועו ומשכתי לאחור.
הוא אפילו לא הביט בי אבל בהחלט התאמץ להשתחרר.
"אריק, הם נעלמו," אמרתי בהיגיון והשתדלתי לרסן אותו.
"לא, אנחנו עוד יכולים להשיג אותם. אנחנו חייבים לעזור למארק, אני חייב…" קולו נחלש ונדם.
הוא הפסיק לנסות להשתחרר. ההרגשה הזאת, שאריק פשוט נדם ככה, הייתה מפחידה כמעט.
יצאנו מהקרון לפני שבני התמותה יגיעו לאזור וישאלו שאלות ומיהרנו להתרחק מהאזור של תחנת הרכבת. ברגע שהיינו רחוקים מספיק אריק צנח על האדמה וכיסה את פניו בידיו. ראשו הושפל וכתפיו רעדו כאילו בכה.
"אריק…" ניסיתי ונגעתי בכתפו.
הוא הרים את ראשו אליי. עיניו היו שבורות מצער.
"מה?" הוא שאל בשקט כשלא המשכתי.
"אנחנו נמצא אותו," הבטחתי.
הוא השפיל מבט.
"אני אכזבתי אותו. שוב," הוא אמר ובהה בידיו.
"היי, זה לא נכון," אמרתי וכרעתי מולו, מכריחה אותו להביט בי.
"עשית כל מה שיכולת כדי לעזור לו," אמרתי. "אפילו הצלחתי לסגור את הפצע לפני שהדרקיאנייה –"
"זה לא הספיק," הוא אמר. "הפצע עלול להיפתח ואז מארק יסבול, ואני לא יכול לעזור לו,"
"אריק…"
"אנחנו חייבים למצוא אותו," אריק מלמל ונעמד. בהיתי בו כשהתהלך הלוך ושוב לאורך הקרון.
"אריק, אני לא רוצה להישמע חסרת לב, אבל…" היססתי לפני שנעמדתי והמשכתי: "אנחנו חייבים לחשוב על המסע,"
הוא החזיר לי מבט המום.
"את פשוט רוצה להמשיך?" הוא שאל.
"אריק, אם מארק היה פה הוא היה רוצה שנמשיך. המשכנו גם כשאוט נעלם ו- "
"זה לא אותו דבר!" בפעם הראשונה מאז שפגשתי אותו, אריק צעק.
עליי.
"הוא החבר הכי טוב שלי!" הוא המשיך. "אני לא מתכוון לתת לו למות על ידי איזו דרקיאנייה מכוערת או על ידי הבוס של כל המפלצות האלו שרוצות להרוג אותנו. מי שזה לא יהיה,"
"אבל מארק לא היה – "
"- נוטש אותי אם הייתי נחטף!" אריק חתך אותי. "ואני בטוח שגם אותך הוא לא היה משאיר מאחור,"
הבטתי בו כשהחלום שחלמתי לפני שיצאנו למסע הזה התעורר בירכתי מוחי: מארק ואני טסים על אוט, אני מחליקה, ומארק נותן לי ליפול לתוך האפלה.
האם מארק באמת היה מניח לי ליפול? האם הוא היה חוזר בשבילי?
"לילי?" אריק הניח יד על זרועי והעיר אותי מהמחשבות שהטרידו אותי.
"אנחנו אפילו לא יודעים איפה לחפש," אמרתי בהיגיון. "ואנחנו חייבים להמשיך אחרת לא נספיק להציל את זאוס. אתה יודע שהוא נחלש עם כל יום שעובר,"
"אבל…" הוא המשיך להתהלך לאורך הקרון עד שנעצר וקיבל החלטה. "אנחנו חייבים למצוא את מארק, לילי. אני לא יכול… לא מסוגל להשאיר אותו מאחור,"
נאנחתי.
"ואיך אתה מתכוון לעשות את זה?" שאלתי. "זה לא שהדרקיאנייה השאירה שובל שאומר 'זה הנתיב שלי, כדי לעזור לחבר שלכם פשוט עקבו אחריו',"
אריק עיווה את פרצופו.
"אז את פשוט מציעה להמשיך בלעדיו?" אריק שאל.
הנהנתי בשקט.
"ומה איתי?"
השאלה הפתיעה אותי. וגם לא כל כך הבנתי אותה.
"מה איתך?" שאלתי.
"אם אני הייתי נחטף… את היית ממשיכה?"
הוא הביט בי במבט כל כך תהומי ואני הרגשתי שאני הופכת לג'לי. האם גם את אריק הייתי נוטשת? התשובה הייתה ברורה לי: לא.
וזה בדיוק מה שאמרתי לו.
"אבל למה?" הוא שאל ונעמד מולי. "איך אני שונה ממארק?"
"אני לא יודעת," השבתי.
וזאת הייתה האמת- באמת לא ידעתי למה על אריק הייתי מוכנה להילחם כל כך. מצד שני, זה לא ששמחתי לנטוש את מארק. נכון, הוא קרצייה לפעמים, והוא יכול לשגע אותי, אבל… הוא גם היה יכול להיות מצחיק, ושנון, וממש נחמד.
אריק הסיט מבט אל השמיים מעלינו. הם היו כהים וזרועי כוכבים.
"מאוחר…" הוא מלמל. "אולי כדאי שנחפש מקום לנוח. אחרי שינה טובה אולי נצליח לגבש תוכנית פעולה. מה דעתך?"
העפתי בו מבט. אני יודעת שאילו רק הייתי אומרת לו שאני מוכנה לצאת לחפש את מארק היינו יוצאים עוד באותו הרגע, ובאמת הייתי מוכנה. לא הייתי חסרת לב לגמרי, אתם יודעים. אבל…
"נלך לחפש מקום לנוח," אמרתי. "מחר נוכל לחשוב איך למצוא את מארק,"
אריק הנהן והתחיל ללכת לכיוון ממש לא מוגדר. צעדתי אחריו בשקט, בוהה בתיק הגב שלו.
לבסוף, כשהבנו שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום, נעצרנו והקמנו מחנה שכלל את שקי השינה שלנו וזהו, אפילו לא מדורה. ממש שם באמצע השממה, באמצע השום מקום.
"אסור לנו להירדם כאן." מלמלתי.
"אנחנו חייבים…" אריק פיהק ועצם את עיניו.
"לישון," השלמתי אותו.
ולמרות שידעתי שזה רעיון רע, עיניי נעצמו מעצמן ואני שקעתי בשינה לצד אריק.