לא כל הנוצץ זהב – פרק 75

חידה: מה זה גדול, קשקשי, ירוק, מגעיל, לשון בחוץ באורך של שני קילומטרים… טוב… אולי קצת פחות…, מעצבן, רוצה להרוג אותי ונושא שתי חרבות עם רעל עליהן?
התשובה במהופך ממש כאן: דרקיאנייה. וסליחה שלא הפכתי אותה.
ועכשיו, קחו את הפתרון ותכפילו אותו בשש. מה יצא?
שש דרקיאניות קפצו אל תוך הקרון שלנו ברכבת.
"לא נמאס לכם?!" שאלתי בתסכול.
"אססססססססססססססססססססור לנו לתת לכם להביא את התפוח לז'אוסססססססססססססססס."
"את צריכה לעבוד על הגייה," אמרתי.
"אנחנו נחסססססססססססססססססססל אתכם," הבטיחה דרקיאנייה אחרת.
כולן היו לבשות באותה התלבושת: שריון שחור שהגן על העור הירקרק שלהם מרובה הקשקשים וזהו.
אריק ולילי כבר שלפו את החרבות שלהם, וזה היה סימן די ברור שאני צריך להוציא גם את שלי מהנדן.
הדרקיאניות התחילו לתקוף. הן היו שישה כך שהיה לנו מצב מספרי שבו כל אחד מאיתנו קיבל להרוג שתיים מהן, אבל לצערי הן היו קצת יותר חכמות מהאורקים.
כאשר ניסיתי לדקור את אחת מהן, היא ניתרה כך שפגעתי בשריון שלה, והיא הצליחה לדקור אותי עם החרב המלאה ברעל שלה בזרוע.
הפציעה לא הייתה קשה מידי, אבל כבר אז התחלתי להרגיש איך הרעל שורף את היד שלי, פי אלף חזק יותר מחומצה, ותאמינו לי שנשפכה עלי כבר חומצה בשיעור מדעים. לא סתם חומצה. חומצה כלורית. וזה כואב. מאוד.
"מי הבוס שלכן?" שאלתי, מנסה להסיח את דעתי מהכאב תוך כדי ניסיון לפגוע בדרקיאניות.
"אין לנו בוס," אמרה אחת מהן. כנראה שלא הכי מבריקה מבין כולם, כי היא פשוט נעמדה כך שאריק היה יכול לחסל אותה בשניות.
אחת נפלה… חמש בדרך…
"אז מי פקד עליכן להרוג אותנו?" שאלתי.
לילי הצליחה לפגוע באחת מהן ביד שלה והיא התפוגגה גם היא לאבק צהוב.
ניסיתי לתקוף את הדרקיאנייה שוב אבל היא הייתה חזקה מידי, או שאני הייתי חלש בגלל הרעל.
בינתיים מעגל הכאב התפשט לכל הזרוע שלי, מה שגרם לי להחליף יד ולהלחם ביד שמאל.
איכשהו, גם ביד הזאת הייתי טוב.
הצלחתי עם החרב להרוג דרקיאנייה אחרת שהייתה שם שבדיוק נלחמה באריק, כך שנשארו בדיוק שלוש.
הדרקיאנייה הראשית ליחששה בעונג כשראתה אותי מתפתל מכאב.
"כואב, הא?" היא שאלה.
"לא," סיננתי מבין השיניים שלי. לא רציתי לתת לה את הסיפוק בידיעה שהרגשתי זוועת עולם. רציתי למות באותו הרגע.
לא ידעתי מתי, אבל ידעתי שממש בקרוב עמדתי למות מהרעל המטופש הזה.
לילי ואריק חיסלו כל אחד עוד דרקיאנייה, כך שהיא נשארה אחרונה.
באותו השלב כל העולם התחיל להיטשטש לי מול העיניים כמו ריבועים של פיקסלים במחשב. הכל התחיל להאפיר, ואני זוכר שקרסתי על הרצפה, מטושטש.
הדרקיאנייה צחקקה.
אריק ולילי הטיפשים היו חייבים לתפוס אותי במקום להרוג את הדרקיאנייה.
"טיפששששששששששששששים," היא ליחששה.
"הוצאת לי את המילים מהפה," חשבתי לעצמי בזמן שאריק בדק לי את היד.
הוא כנראה תכנן לרפא אותה, אחרי הכל, הוא הבן של אל הרפואה, אבל הוא לא קלט שכל עוד הדרקיאנייה שם זה רעיון גרוע.
הדרקיאנייה תכננה לפגוע בלילי, אבל לילי הצליחה להדוף אותה, ואז ללילי היה מספיק שכל בשביל לנסות להרוג את הדרקיאנייה, אבל היא הדפה אותה.
אריק הצליח לסגור את הפצע, אבל עדיין הרגשתי את הרעל בתוכי. מפעפע. מטשטש את העולם מסביבי.
"נראה לי שאני אקח את זה," אמרה הדרקיאנייה ותפסה אותי.
אריק ניסה ולילי שניהם ניסו להרוג אותה, אבל היא קפצה מחוץ לקרון איתי ואז הרגשתי תחושה משונה: הרגשתי כאילו אני נדחף בתוך מנהרת אוויר חזקה. כל הצבעים נמרחו על גבי משטח אחד עד שלבסוף הרגשתי כאילו שאני נופל עד שקלטתי שאני באמת נופל. לא ידעתי אם זאת הייתה תחושת הרעל או משהו אחר.
אני זוכר שהעיניים שלי נעצמו, והמחשבות שלי עצמן היטשטשו.