לא כל הנוצץ זהב – פרק 73

הפעם בחרנו רכבת קצת יותר מהירה לעיר הבירה של מדינת אינדיאנה – אינדיאנפוליס.
אני מוכרח לציין – האנשים האלו באמת היו צריכים לבחור שם קצת יותר מקורי מסתם שם המדינה עם פוליס.
בדרך לשם לילי נראתה נסערת. פחדתי לשאול אותה מה היה בדיוק בשיחה עם אבא שלה, שכנראה הייתה די קצרה, כי היא יצאה משם די מהר.
דמיינתי לעצמי איך זה מרגיש כשאתה לא פוגש את אבא שלך לכל החיים ופתאום הוא מגיע.
אומנם לי לא הייתה אמא, אבל אני לפחות ידעתי שהיא גם לא תגיע, וגם אם היא הייתה מגיעה – לא הייתי כועס עליה שנטשה אותי. אולי היא אפילו לא ידעה ששרדתי. לא יכולתי לדעת… לילי לעומת זאת… אבא שלה אל. הוא היה יכול להגיע אליה מתי שהוא רק היה רוצה, אבל הוא לא עשה את זה עד עכשיו. זה באמת היה נשמע לי מגעיל.
כשהיינו לבד בקרון, אריק נמנם ולילי התהלכה הלוך ושוב בקרון שלפתע, משום מקום, הופיע מעין עננה קטנה של מים שלאט לאט הפכה לענן גדול ובצבעי הקשת הפכה לתמונה גדולה של כירון.
"כירון?" שאלתי.
"שלום, מארק," הוא אמר.
"כירון?!" קראה לילי. "איך אתה מדבר איתנו?"
"אני מדבר איתכם דרך האיריס-נט," הוא אמר.
"איריס-נט," חזרתי על דבריו במטרה שיסביר.
"כן," הוא ענה. "האלה איריס, אלת הקשת בענן, מעבירה הודעות ככה בין האלים, וגם לחצויים."
"מגניב," אמרה לילי.
"לגמרי מגניב," אישרתי.
"בכל מקרה, הנושא שעליו עלי לדבר איתך, מארק, הוא לא ממש מגניב, אם להשתמש במילים שלך."
בהיתי בו בחשדנות.
"מה?" שאלתי.
"אכפת לך שלילי ואריק ישמעו את השיחה?"
העפתי מבט לעבר לילי.
"אין לי בעיה לשמוע את השיחה," אמרה לילי.
"השאלה היא האם מארק מסכים, כי זאת עומדת להיות שיחה די אישית," הזהיר כירון.
"אההה… לילי….?"
לקח לה זמן לקלוט, ואז היא נאנחה.
"דווקא רציתי לשמוע," היא אמרה.
"לא אכפת לי," אמרתי.
כירון רק המשיך לשתוק ולחכות עד שאפסוק את גזר הדין הסופי.
"לא אכפת לך שאני אשאר?" שאלה לילי בתקווה.
"לכי," אמרתי לה.
"ומה עם אריק?" היא שאלה בקול נעלב.
"הוא ישן גם ככה," אמרתי.
"אוף," מלמלה לילי, אבל יצאה בכל זאת מהקרון.
"בכל מקרה, מארק," אמר כירון.
"כן?" שאלתי.
"אבא שלך יצר קשר עם המחנה."
השתתקתי באותו הרגע.
למשך כמה שניות לא הבנתי איך כל המילים האלו יכולות בכלל להתאגד בתוך משפט אחד תקני.
"מה?" שאלתי.
"אבא שלך הצליח ליצור קשר עם המחנה וגילה שאתה שם," הוא חזר על דבריו.
"איך?" שאלתי. "הוא יודע על מה המחנה? הוא יודע מה אני עושה שם? מה סיפרת לו עלי? הוא יודע שאני יצאתי למסע חיפושים? מה הוא מתכוון לעשות?"
הייתי בשוונג של לשאול עוד מלא שאלות, אבל כירון הצליח לעצור אותי בדרך פלאית כלשהי.
"לא, הוא לא יודע מה מהות המחנה. הוא רק יודע שאתה במחנה הזה יחד עם אריק."
"ואיך הוא יודע את זה?"
"הוא גילה את זה דרך אמא של אריק," אמר כירון.
"אז…?" שאלתי.
"אז… הוא דורש שתחזור מיד לבית שלך או שהוא ידווח עליך," אמר כירון. "הוא עלול לעשות בעיות."
"אבל…"
"ניסיתי להשתיק אותו בנוגע לזה, אבל הוא מאוד עקשן," המשיך כירון.
"אבל מה אני אמור לעשות?"
"כרגע – לסיים את המסע ולחזור. רק רציתי שתדע שאבא שלך מאוד נסער מהעזיבה שלך. מה גם שהוא ראה את הדרקון שלך."
"אוט," מלמלתי.
רק השם שלו נתן לי סטירה חדשה בפנים על כך שאיבדתי אותו.
"כן," אמר כירון.
"ואחרי שאני אחזור למחנה? מה יהיה עם אבא שלי?"
"סביר להניח שהוא ידרוש שתחזור לבית שלך בסלובקיה איתו," הוא אמר.
"ואם אני לא מסכים?"
"זה לא ממש נתון לבחירתך."
"אני לא רוצה לחזור הביתה."
"אנחנו נצטרך לעשות משהו עם זה," אמר כירון. "רק רציתי שתדע. תתכונן לזה כשתחזור."
"אוקיי," אמרתי. "אני מקווה שזה הכל."
"זה הכל," אישר כירון. "בהצלחה בהמשך המסע."
"תודה," אמרתי. "להתראות."
רסס המים התפוגג, ואני לקחתי לעצמי רגע לחשוב לפני שהכנסתי פנימה את לילי – מוכן עם רעיון משעשע בראש.