לא כל הנוצץ זהב – פרק 71

להתראות פנסילבניה ושלום אוהיו. לקחנו אוטובוס מניו קאסל של פנסילבניה אל אקרון שבאוהיו. המהירות הזאת הייתה קצת איטית מידי בשבילי, כלומר, עבר יום אחד ועברנו רק דרך שתי מדינות בארצות הברית והדרך עוד הייתה ארוכה מאוד.
"קדימה," אמרתי לאריק ולילי. "שעשעו אותי."
"שנשעשע אותך?" שאלה לילי. "למה שאנחנו נשעשע אותך?"
"לא יודע, משעמם לי," אמרתי.
"אז אתה מצפה שאנחנו נשב ונהיה צוות הווי ובידור שלך?" היא שאלה.
"אההה… פחות או יותר?" שאלתי.
"אז… לא," היא אמרה.
"למה לא?"
"כי אני לא מוכנה לשעשע אותך."
"למה לא?"
"כי אני לא חיית שעשועים."
"למה?"
"כי אני לא הדרקון המחמד שלך."
"למה?"
היא בהתה בי.
"מה זאת אומרת למה?"
"למה."
"מה זה אומר למה?"
"ל-מ-ה."
"למה זה סוג של חייה."
"למה?"
לילי עשתה פנטומימה של דפיקת יד בפנים בשביל להביע את עומק הייאוש שלה ממני.
"את יודעת שאני יכול להמשיך לשאול למה על כל מה שלא תגידי, נכון?" שאלתי.
"למה?" היא שאלה.
"אוי לא…"
"למה?"
"אני אהרוג אותך," הבטחתי לה.
"נההההה. אתה לא."
"למה?"
"אוף!" היא קראה.
"אולי תשתקו שניכם?"
אני ולילי החלפנו מבט ואמרנו ביחד:"למה?"
"למה אני תיכף אשחט את שניכם!" הוא קרא.
"אתה לא תשחט אותי. אתה שוב פעם תסתבך בצרה והפעם לא יגיע אליך שום בחור חתיך ונפלא ומדהים להציל אותך."
"אני בחורה," אמרה לילי בקול יבש.
"היי, לא דיברתי עליך!"
"לא זכור לי שאיזה בחור חתיך, נפלא ומדהים הציל אותי," אמר אריק.
"אז בוקר טוב, אריק. כאן החבר הכי טוב שלך מארק. מסתבר שהבחור הזה שעכשיו מקריין את עצמו הציל לך את החיים פעמיים!"
"טוב, יופי, נפלא, עכשיו שקט. נסיעות ארוכות עושות לי בחילות."
לא חשבתי על זה שעם כל הנסיעות באוטובוס אריק עוד עלול לפתח בחילה. הוא עלול אפילו להקיא, אז העדפתי שלא לספק לו סיבה לפתוח את הפה שלו. בעיקר לא לכיווני.
לילי כנראה התכוונה לנצל גם היא את השתיקה בשביל לשתוק, ולכן לא נותר לי דבר אלא לעצום עיניים ולהשתעמם למוות.
ברגע שעצמתי עיניים נרדמתי מיד והתחיל לי חלום חדש.
בחלום ראיתי קבוצה של אנשים סביב מדורה, צולים מרשמלו וצוחקים. אחד מהאנשים החזיק בגיטרה קלאסית.
היה חושך מוחלט ולכן לא יכולתי לראות אלא את הפרצופים של אלו שישבו מסביב למדורה ותו לא.
"ואני אמרתי 'זה בסדר, אני בדרך כלל עומד למות,'" אמר בחור שזיהיתי כפרסי.
"ומה היא ענתה?" שאל אחר.
"מה היא כבר הייתה יכולה לענות?" שאל קול אחר.
"היי, אתם יודעים, זה מזכיר לי משהו…"
הסיפורים סופרו סביב המדורה עד שלבסוף הגיע גם תורו של לוק.
לא הייתי מקשיב כל כך לסיפור שלו אלא אם הוא התחיל בזה שסיפר על המשימה שלו שהיעד שלה היה… לגן ההספרידות. היעד שלי.
את הסיפור המלא אני לא זוכר, אבל אני זוכר שהוא סיפר שכשהוא הגיע לעץ, הוא השתמש בסנדלים מכונפים שהוא גנב מאבא שלו בשביל להגיע לעץ עצמו ולהתחמק מהדרקון. לא שזה עזר לו כי מסתבר שהדרקון השאיר לו צלקת קטנה כמזכרת.
"איך הצלחת לגנוב לאל הגנבים את הסנדלים המכונפות שלו?" שאל פרסי בתדהמה.
"טוב, יש לו אלפים כאלו, אם לא יותר," אמר לוק. "ובכלל, יש לו סליקים מלאים בגאדג'טים בכל עיר שהיא. לא בעיה לפרוץ לאחד מהם."
"איך מצאת אחד?"
"לא בעיה. הרגשתי אותו," הסביר לוק. "אני מניח שזה בגלל אבא שלי."
"אז למה לא יכולת להביא לי משם מתנה?, הא?" שאל אחד אחר. "אגואיסט."
כולם צחקו, כולל לוק.
החלום התפוגג ואני התעוררתי.
"היי, חברה," מלמלתי.
"כן?" שאל אריק שהיה ער. לילי הייתה ערה גם.
זיהיתי על לילי שהיא משועממת מכיוון שהיא התהלכה הלוך ושוב באוטובוס.
"היה לי חלום," מלמלתי.
סיפרתי להם בקצרה על החלום, ועל הרעיון שלי על כך שלילי תגנוב את הסנדלים המכונפות של הרמס. יותר נכון… זוג כלשהו מהמיליונים שיש.
"זאת אולי הדרך הכי טובה להשיג תפוח," אמרתי.
"מה את אומרת, לילי?" שאל אריק, והביט בה במבט מתעניין יתר על המידה.
"טוב… אין לי בעיה לגנוב… השאלה היא אם נמצא את זה… או שהוא ימצא אותי…"
"למה שהוא ימצא אותך?" בהיתי בה במבט מבולבל. "אמרת שאת גנבת מלידה."
"והוא אל הגנבים," היא אמרה. "מה אם יש לו אזעקה נגד פולשים? ובכלל, אני בטח לא אצליח לגנוב ממנו כלום. הוא ידע."
"אני לא חושב שהוא ידע שלוק גנב," התעקשתי.
"אז אולי אתה תגנוב?"
"בסדר. אני אגנוב."
"לא," היא אמרה. "אל תגנוב."
"אז את גונבת."
היא נאנחה.
"טוב נו…" היא מלמלה. "אבל בתנאי אחד."
"שהוא?"
"אם אנחנו לא מוצאים את המחבוא הסודי תוך שעתיים – אנחנו מוותרים וממשיכים הלאה."
"קיבלתי," אמרתי. "אבל דיר באלק. לוק אמר שהוא הרגיש את הדרך לשם. את גם בת של הרמס. אם תרגישי את הדרך ולא תלכי בה – אני אעשה לך משהו."
"כמו מה?"
"אההה… אני אשאיר לעצמי את ההפתעה," אמרתי וחייכתי חיוך זדוני.
"הרגיל?" שאל אריק.
"הרגיל," הנהנתי בהסכמה.
אריק נאנח.
"לילי, אני מציע לך שלא לשקר לו. את באמת לא רוצה את ההפתעה הזאת."
חייכתי אליה חיוך. "כן, את באמת לא רוצה."
"טוב, נו, בסדר!" היא קראה. "עכשיו די. תנו לי להוציא את ההיפראקטיביות שלי, בסדר?"
"תעשי מה שטוב לך," אמרתי.
נשענתי על החלון בזמן שלילי חזרה ללכת הלוך ושוב באוטובוס ואריק חזר לסבול מבחילה, כל הדרך עד לאקרון.