לא כל הנוצץ זהב – פרק 7

התעוררתי ולא ראיתי את האבן מול העיניים שלי.
לא עברתי בכלל את תהליך הטשטוש של הקימה. מיד קפצתי על הרגליים שלי.
בדקתי ראשית כל האם היא נפלה על הרצפה. משום שלא ראיתי אפילו חתיכה זהובה אחת – הנחתי שהיא נשארה שלמה.
אחר כך בדקתי אם היא התגלגלה מתחת לשולחן הכתיבה בחדר שלי או מתחת למיטה. גם שם היא לא הייתה.
ירדתי למטה.
"איפה האבן?" שאלתי.
"איזו אבן?" שאל אבא שלי.
הוא היה עסוק בצפייה בטלוויזיה בערוץ הספורט, בזמן שאכל אטריות תעשייתיות.
הכדורגלנים שעל המסך הזיעו, וראו עליהם שהם נותנים את כל כולם בשביל לנצח, אבל זה לא מנע מאבא שלי לקרוא לאחד מהם פדלאה מסריחה.
חשבתי על כמה מצחיק שהפדלאה המסריחה שיש לי בבית צועקת את זה על בחור שרירי, אתלט שבסך הכל מובס על ידי שחקן שהיה טוב יותר ממנו.
"האבן שהבאתי ממקודם." אמרתי.
"הפריט ההוא?" הוא שאל אותי.
"כן." עניתי.
"זה נראה כמו משהו יקר למדיי, ולכן החלטתי שאני פשוט מוכרח למכור את זה." אמר לי אבא.
אני פערתי עיניים.
"אתה כבר מכרת את זה?" שאלתי.
הוא הנהן בראשו השמנוני.
"אתה…" אמרתי.
הכעס שגאה בי היה פשוט בלתי נסבל.
"אתה מכרת את האבן שאני מצאתי ואני התכווני לשמור לעצמי?!" שאגתי עליו. "אתה גנבת מהבן שלך בשביל קצת כסף שגם ככה לא חסר לך?!"
"שמור על הפה שלך, חוצפן. חשבתי שאתה לא הבן שלי." הוא אמר.
"בין אם כן ובין אם לא, אתה גנבת ממני!" קראתי. "אתה גנב."
"אז מה?" הוא שאל, בוהה בי במבט קטלני, אבל זה לא השפיע עלי. את המבט הקטלני הזה גם לי יש. ירשתי את זה ממנו.
"על גניבה יושבים בכלא. "אמרתי.
"אתה הבן שלי, ואפשר לחשוב כבר מה גנבתי ממך." הוא אמר.
ירדתי בכעס למטה למרתף הבירות של אבא, וחיפשתי שם.
ידעתי ששם הוא מחביא את כל הדברים שלו.
אתם בטח תוהים איך זה שהוא פשוט נתן לי לרדת לשם אפילו שהוא כל הזמן אוסר עלי ללכת לשם. טוב, זה ברור למה, לא?
כלומר, הוא עצלן מידי בשביל לצעוק עלי, שלא נדבר על לקום.
בסופו של דבר הבחנתי בבוהק הזהוב של האבן.
תפסתי אותה וחבקתי אותה אצלי.
לא ידעתי למה, אבל הרגשתי דחף עז להגן עליה מכל משמר.
יצאתי החוצה מהמרתף, ומצאתי את אבא שלי עדיין באותה התנוחה.
"אתה לא תיגע בה שוב." הזהרתי אותו.
הוא רק בהה בי במבט זועם.
"לא." אמרתי.
לקחתי את האבן איתי לחדר.
קצת שפשפתי אותה בידיים שלי, קצת שיחקתי איתה, ולבסוף הנחתי אותה בתוך התיק ששימש אותי בעיקר לטיולים של יום אחד.
"את תהיי מוגנת כאן, אבן." לחשתי לה.
לא ציפיתי שהיא תענה לי, והיא באמת לא ענתה לי.
נשכבתי במיטה אחרי שכיביתי את האור והתכסתי בשמיכה, מוכן לישון קצת.
עבר עלי לילה רדוף חלומות משונים שכולם עסקו בדברים זהובים נוצצים שנרדפים על ידי גברים שמנים בתלבושת של שחקני כדורגל.
התעוררתי שטוף זיעה, מרגיש משונה.
התריסים היו חצי מוגפים, כך שיכולתי לראות שעדיין לילה בחוץ.
האור הזהוב מהאבן זהר דרך התיק שלי.
הרגשתי דחף עז לשלוף את האבן החוצה ולבהות בה.
שיחקתי בה קצת ביד שלי, עד שהתחלתי לשמוע קולות נפץ דקים, כמו ביצה שמתפקעת.
הבטתי באבן. סדק גדול נפער בתוכה, ואני כבר הרגשתי איך אני מחוויר מלחץ.
האבן המשיכה להתפקע עד שלבסוף האנרגיה הזהובה שהייתה כלואה בפנים כבתה, אבל ראיתי משהו אחר זהוב.
זה היה נראה כמו לטאה שעומדת על שתי רגליים.
החיה הייתה בגודל של לטאה בצבע זהב עם זנב יחסית ארוך וקשקשים.
היו לחיה האלו זוג עיניים צהובות-זהבהבות חכמות וזוג נחיריים חלולים בלי אף.
היצור נהם לרגע נהמה ואז נפל לתוך היד שלי.
באותו הרגע קלטתי שהאבן הייתה ביצה. ביצה של דרקון.