לא כל הנוצץ זהב – פרק 67

אז אחרי שעברנו את הפרח עם שיגעון הגדלות המשכנו בדרכנו הלאה. מהאריסבורג היינו בדרכנו לניוקאסל, עיר במערב פנסלבניה ברכבת.
"אם היינו לוקחים איתנו פחם, טוב, זאת הייתה יכולה להיות עבודה סזיפית (1) ," מלמלה לילי.
"על מה את מדברת?" שאלתי.
"לא משנה," הנידה לילי לראשה. "זאת בכלל לא ניוקאסל האמיתית."
אני שלחתי אל אריק מבט של "מה לעזאזל דפוק אצלה במוח?"
אריק לא שלח אלי את המבט הזה בחזרה. במקום זה הוא נתן לי אגרוף לכתף.
"זה לא היה מצחיק!" הוא קרא.
"מה לא היה מצחיק?" שאלתי.
"שצחקת עלי עם יקינטון!" קרא אריק. "זה היה מטופש."
"ובגלל זה זה היה כל כך מצחיק!" מחיתי. "שמע, אי פעם ראית בחור מבוגר מאוהב כל כך בנער בן חמש עשרה מסכן?"
"פשוט לא," אמר אריק. "ואם משהו כזה יקרה שוב, המכות שאני אתן לך יהיו הרבה יותר חזקות."
"מה שתגיד, ילד של אמא," אמרתי לו.
"אני לא ילד של אמא!" מחה אריק.
"כן אתה כן, אל תכחיש," אמרתי.
אריק גלגל עיניים בתסכול.
"היי, סליחה, מארק, אפשר לדעת למה אריק הוא ילד של אמא?" שאלה לילי.
"כן, בטח," עניתי ברוב חשיבות עצמית. "הוא מתפנק כל הזמן אצל אמא שלו."
"זה ממש לא נכון!" הוא מחה.
"אויש, אריק, אני רואה איך אתה ואמא שלך מתנהלים מידי יום, אני רואה טוב מאוד מה אתם עושים ביחד."
אריק האדים.
הוא כנראה רצה לענות לי תשובה חריפה ממש, אבל התבייש מלילי.
"מה שתגיד," הוא אמר לבסוף.
"זה דווקא די חמוד," אמרה לילי.
אריק רק הסמיק יותר, והרכיב את משקפי השמש שלו כדי שלא נראה לו את העיניים.
"כן, כן, תסתיר את העיניים שלך," אמרתי לו.
"עכשיו סתמו, אני רוצה ללכת לישון," אמר אריק.
"למה?" שאלה לילי. "ישנו מספיק, לא?"
"תשתקו!" קרא אריק.
הוא עשה תנועות שניסו לשכנע אותנו שהוא מנסה לישון, למרות שהיה לי ברור שהוא עדיין ער, עם משקפי השמש שלו בשביל להסתיר את העיניים הפקוחות.
"היי, לילי," לחשתי לה, מנסה לשתף פעולה עם הרעיון שאריק באמת ישן.
"כן?" היא שאלה.
"רוצה לשבת איתי איפה שבדרך כלל שמים את המזוודות סתם כי זה כייף?"
"בטח!" היא אמרה.
שנינו קמנו, השארנו את התיקים עם אריק והלכנו לשבת איפה שהמזוודות.
"זה באמת כייף," אמרה לילי, ונמתחה. "למרות שזה די כואב, כל עיגולי הברזל האלו."
"לא נורא," אמרתי.
"אז ספר לי עוד, למה אריק הוא ילד של אמא," ביקשה לילי לדעת.
"אההה… טוב… כל פעם שהוא מגיע הביתה, הוא אשכרה מחבק אותה!"
"מה?!" שאלה לילי בהלם.
"אני יודע, נכון?"
"מי לעזאזל מחבק את ההורה שלו?!"
"אני יודע!"
"אני ממש לא רואה את עצמי מחבקת את אמא שלי."
"כנ"ל אני… לגבי אבא שלי, לפחות… בשביל אמא זה קצת מאוחר מידי…"
"כן," הנהנה לילי. "תמשיך. מה עוד?"
"טוב, אריק גם הולך איתה לפעמים לסרט, היא מסיעה אותו לכל מיני מקומות והיא מכינה לו ארוחות צהריים כל פעם שהוא חוזר מבית הספר."
"אין לה עבודה או משהו?" שאלה לילי.
"בטח שיש לה," אמרתי. "זה מה שמדהים אותי. לאבא שלי יש עבודה וכשהוא בבית הוא בקושי מרים את התחת השמן שלו מהספה."
"אבא שלך עד כדי כך נורא?"
"טוב, כן."
"הוא לא זז בכלל מהספה?"
"אלא אם כן מדובר בשירותים או במקרר."
"אז איך זה שאתה כל כך ספורטיבי?"
"אני?"
"כן, אתה, אידיוט," היא אמרה.
"טוב, אני מניח שזה בגלל שאני מתאמן."
"למה?"
"מה למה?"
"למה אתה מתאמן?"
"את רוצה שאני אתן לך מכות?"
"אתה קרצייה."
"תראו מי שמדברת."
"אידיוט."
"מוצצת תה."
"מוצצת תה?"
"כן," אמרתי לה. "את מוצצת תה, ושלא תעזי לנסות להכחיש את זה."
"לא ניסיתי להכחיש את זה. אני פשוט לא מכירה את הביטוי הזה."
"אז תכירי, מוצצת תה," אמרתי. "את כמו ערפד, רק שבמקום דם, את שותה ליפטון."
"איזה ליפטון בראש שלך?!" היא קראה. "ארל גריי. משובח."
"ארל גריי, אוי לא… זה אפילו נשמע כמו כינוי שמתאים לבריטי פלצן לקרוא לתה שלו!"
"מה לעשות, אנחנו יודעים לשתות תה."
"איך אפשר שלא לדעת לשתות תה?" שאלתי, מרים גבה.
"אתה סתם מקנא," היא אמרה.
"מקנא במה?!"
"בזה שאנחנו שותים תה עם סיבה!"
"איזו סיבה?!"
"הסיבה שאומרת שתה זה טעים."
"שוקו עדיף."
"מוצץ שוקו!"
"מוצצת תה."
הבטנו זה בעיניים של זה.
"טוב… אולי כדאי שנחזור לשבת ליד אריק…" מלמלה לילי.
"כן, לשמור על התיקים," אמרתי בשקט.
כנראה שגם לה עברה המחשבה בראש שמשהו כאן בהחלט לא הגיוני שפתאום אנחנו מסתדרים ככה…