לא כל הנוצץ זהב – פרק 66

ראיתי שמארק פשוט מת לצחוק על אריק אבל לא עושה את זה מחשש שאריק יפרק אותו כנראה, לאור העובדה ששום דבר בסיטואציה הזאת לא היה מצחיק. כעסתי עליו. על מארק, זאת אומרת. כלומר, באמת, אין לו טיפת טקט? איך הוא יכול לצחוק מסיטואציה כזאת?
היקינטון הזה ממש הצליח לעצבן אותי; קודם הוא הכריז שאריק הוא אפולו, אחר כך הוא ניסה לנשק אותו– פעמיים, ואחר כך הוא החליט שהוא רוצה אותו לעצמו.
הרעיון האחרון גרם לי לזעם כמעט בלתי נשלט. אפילו שלא ידעתי למה, אחרי הכל אין שום דבר ביני לבין אריק, וגם לא יהיה. למה זה לא אמור להפריע לי, נכון?
אבל באותו הרגע- זה הפריע, מאוד. והזעם ריצד בעיניים שלי.
"שמע, מר פרח." אמרתי ומשכתי את ידו של אריק מאחיזתו של יקינטון. "אריק בא איתנו ואם תסלח לנו יש לנו מסע חשוב להשלים."
"חצופה בדיוק כמו השני, הא?" פתאום, יקינטון כבר לא נראה כמו הבחור הפגיע שהיה לפני רגע, לפתע הוא נראה אכזרי וחזק- כמו אחד שמתכוון לשמור על אהובו קרוב אליו.
"למען האמת, השני סבור שאני אפילו יותר גרועה ממנו," שלחתי חיוך אל מארק.
"כן, היא ממש איומה." מארק הסכים בכובד ראש.
"זה לא משנה! אני לא מתכוון לתת לך לעזוב!" יקינטון תפס בידו של אריק ומשך אותו אליו. הייתי בטוחה שהוא עומד לנשק אותו שוב אלא שהוא פשוט העמיד את אריק מאחורי ואז חזר להביט בי ובמארק בעיניים רושפות.
נראה שהדבר היחיד שעליו חשב היקינטון הזה הוא לשמור לעצמו את אריק ויהי מה. אבל ידענו, גם אני וגם מארק, שלא ניתן לאף אחד לקחת מאיתנו את אריק.
מארק שלף את החרב שמצא בבניין של הקיקלופים ואני שלפתי את החרב שלי.
"אם זה לא בא בדרכי שלום, זה יבוא במלחמה." מארק הודיע.
יקינטון נראה מופתע.
"אתה מעז להכריז עליי מלחמה?!" הוא כמעט שאג.
מארק הניד בראשו בתנועה כמעט… אצילית. אולי היה בו עוד משהו מהדרקון שלו.
לפני שמארק הספיק לזוז יקינטון כבר היה בתזוזה: פתאום, כמו במטה קסם, הופיע שריון על חזהו וחרב די אדירה הופיעה בידו. הוא הסתער על מארק.
אני מוכרחה להודות שמארק היה מהיר, אבל ליקינטון היו כנראה שנים של תרגול כדי להתכונן לקרב כמו זה וכנראה גם שנים של ניסיון לפי הצורה בה תקף את מארק.
מארק התחיל להסתער בחזרה אך היה מגושם מעט, כאילו איבד בדרך ריכוז, כאילו הוא מתקשה לשלוט במהירות התגובה שלו. רק בנס הוא חסם מכה שאם לא היה חוסם ראשו היה מתגלגל על האדמה.
יקינטון תקף שוב, בפראות ומהירות. מארק התגונן מפני המכות וניצל רק בקושי, הוא מעד לאחור וניסה להסדיר את נשימתו.
העפתי מבט לעבר יקינטון, והרגע הזה הספיק לי כדי לפעור עיניים.
"מא- !" זעקתי נתקעה בגרוני כשיקינטון שלח את חרבו ישר אל ליבו של מארק.
יקינטון מצמץ, כנראה בהפתעה. מארק בהה בחרב שנעוצה בחזהו בדיוק כמו יקינטון, אבל על שפתיו עלה חיוך ממזרי.
הוא הביט לעבר אריק.
"אז חרבות כאלו באמת לא יכולות לפגוע בי, הא?" שאל.
הוא גיחך וצעד לאחור, החרב של יקינטון פשוט החליקה ממנו החוצה ושום סימן לא נראה עליה.
"מה אתה?" יקינטון שאל בלחישה מופתעת.
"אני אולי רוכב, יקינטון," השיב מארק. "אבל אני עדיין בן תמותה."
יקינטון נראה זועם. בכעסו על שאינו יכול לפגוע במארק הפנה את מבטו אל האויב הבא שלו. אני.
הרמתי את החרב בהתגוננות.
"אל תחשוב על זה אפילו!" מארק הסתער עליו מאחור והפיל את שניהם לאדמה, כשהם מתגלגלים ויקינטון מנסה להעיף את מארק ממנו.
אריק יצא מההלם וניגש אל מארק, שפשוט התיישב על גבו של יקינטון (כן, אני רצינית) והביט למטה אליו, מחייך חיוך מרוצה.
"רד ממני, בן בליעל! אבי עוד יתלה אותך על – "
מארק הוריד את ראשו של יקינטון אל האדמה והשאיר אותו שם.
"הוא מדבר יותר מדי." אמר כשהביט בפני ההמומות.
"הצלחת יופי." מלמלתי כשכרעתי לצידו ואריק קשר את יקינטון ברגליו וידיו אל מאחורי גבו בעזרת חבל שמצא בתיק שלו.
"אני יודע. אני די מדהים." מארק חייך אליי.
"אל תשוויץ, מר רוכב." הזהרתי אותו בחיוך.
"אז מה עושים עם הפרח הזה?" מארק הפנה את השאלה אל אריק, שכבר הושיב את יקינטון על ישבנו.
"לא נוכל להשאיר אותו קשור כאן," המשיך מארק.
אריק נראה מהורהר.
"נוכל לזרוק אותו לנהר." הצעתי.
אריק ומארק תקעו בי מבטים ואז החליפו מילה או שתיים בסלובקית- שפה שכבר ממש התחלתי לשנוא.
"יקינטון, אם נשחרר אותך, תיתן לנו ללכת בלי לעשות צרות?" אריק הביט בו בציפייה.
בצער עמוק שנחרט על פניו, יקינטון הנהן.
"בסדר, אז אני אשחרר אותך." אריק התיר את הקשרים ואז נעמד על רגליו.
"בואו נזוז." אמרתי, כשיקינטון עדיין לא זז אפילו.
התחלנו להתרחק מהמקום במהירות, היה משהו מלחיץ ביקינטון.
הוא הראה לי שלמרות שלאלים יש הרבה זמן פנוי ולמרות שהם חיים לנצח, הם לא חוזרים בשביל אף אחד. לא בשביל המאהבים שלהם….
ובטח שלא בשביל הילדים שלהם.