לא כל הנוצץ זהב – פרק 65

לי, באופן אישי, היה ברור להפליא למה אריק התחרפן כל כך מזה שאיזה בחור זר התחיל עם לילי. ניסיתי לומר לו את זה לפני שהוא התערב, אבל אריק רק שלח בי מבט עקום והלך בכל זאת.
קיוויתי בשביל לילי שהיא אוהבת אותו כמו שהוא אוהב אותה, כי אם לא, אריק עוד עלול להתחרפן. אתם מבינים, באופן כללי, אריק היה יכול להשיג כל אחת שהוא רק היה רוצה. כל אחת – בלי שום בעיה. הוא יכול היה סתם להביט למשהי לעיניים, לחייך חיוך רב משמעות והיא כבר הייתה שלו.
לילי, משום מה, לא עבדה על פי הכלל הזה. כנראה שזה מה שאריק אהב בה כל כך. היא לא הייתה פלסטלינה, כך שאריק לא חשש מלכלכך את הידיים בחומר הזה, ובינינו, אני שונא לעבוד עם פלסטלינה. אחר כך הידיים שלי מלאות בגושים מגעילים. בעיקר הציפורניים… ואז לוקח שנים עד שאפשר להוציא את הכל, ועד אז אפשר להתחרפן מזה…
המשכנו מערבה בחיפוש אחר רכבת כלשהי שתוכל לקחת אותנו רחוק. לא יכולנו להרשות לעצמנו לבזבז יותר מידי כסף בשביל כרטיסי טיסה. ספק היה לי שבכלל נצליח להשיג טיסה.
פשוט המשכנו ללכת עד שהגענו לנהר גדול שהיה בהאריסבורג.
ארבע בנות פשוט עמדו שם וצחקקו.
כולן היו בעלות שיער שבבירור הוחלק על ידי מחליק כלשהו לשיער. הן היו מאופרות בגסות: ליפסטיק מרוח על שפתיים עבות שלא במידה הטבעית, עם עיניים מודגשות על ידי איפור מלודרמטי.
הן כולן היו עסוקות בלהציג זו לזו דברים בטלפונים הניידים שלהן, אבל מידי פעם שלחו מבט לעבר דבר כלשהו שהיה ליד הנהר.
"מה לעזאזל הולך שם?" מלמלתי.
"אין לי מושג," אמר אריק.
"בוא נתקרב ונבדוק," אמרתי.
הנחתי שאלו נערות מתבגרות טיפשיות שמשוויצות באיזה אליל שלהן.
הבנות התחילו ללכת מכות זו עם זו ואז התחבקו.
הפרעת הקשב שלי דרשה לגלות מה הולך שם.
התקדמנו שלושתנו קדימה עד שנגלה בפנינו מחזה משונה.
על גדות הנהר ישב בחור יפה תואר.
הוא היה מחוסר חולצה ונעול בסנדלים, מה שגרם לי להבין שהוא כנראה טיפש להפליא אם הוא לא לובש לפחות שלוש שכבות של בגדים ונעליים סגורות בגלל הקור הבלתי אפשרי ששרר בכל האזור. המכנסיים שלו היו מלאות בקרעים.
השיער שלו היה מבולגן, ועם זאת זה מאוד החמיא לפנים שלו.
היה בו ניצוץ משונה שהיה מסקרן ועם זאת מרתיע. כאילו מדובר בבן אדם שבעברו היה מפורסם ומצליח, ועכשיו הוא נאלץ להתמודד עם הכאב של הנפילה לאחר ההצלחה הגדולה.
הוא המהם לו בשקט מוזיקה שקטה, והתנודד מצד לצד עם השיר.
הוא העיף מבט לעברינו והחליק את מבטו מלילי אלי ואז, כאשר קלט את אריק פער את פיו בתדהמה.
הוא ניתר מיד על רגליו.
"זה אתה!" הוא קרא.
הקול שלו היה צלול, כמו של מים קרירים. זה עורר בי תחושה שורטת של צמרמורת.
"מה?" שאל אריק, מבולבל.
"אתה!" קרא הבחור.
הוא תפס את אריק לחיבוק חזק, ואז הוא ניסה לנשק אותו על השפתיים.
אריק דחף אותו מעליו.
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?!" הוא קרא.
אריק בפירוש לא ניסה להכאיב לבחור, אבל הכוח של אריק גרם לכך שהבחור יתגלגל על הדשא ויתכסה בבוץ.
"כבר שכחת אותי?" הוא שאל.
"על מה אתה מדבר?"
"אני מדבר על הרומן שהיה בינינו!" קרא הבחור, והביט באריק בעיניים פעורות ומופתעות.
"היה לך רומן שלא ידעתי עליו?" שאלתי את אריק תוך כדי צחקוק.
לילי בצד נתנה לעצמה מכה במצח עם היד שלה כדי להביע את הייאוש שלה ממני. לא שזה עזר יותר מידי.
"על מה אתה מדבר? אף פעם לא היה לי רומן!" קרא אריק.
"אני לא משקר!" קרא הבחור.
"מי אתה חושב שאתה בכלל?" שאלה לילי בגסות.
"יקינטון," אמר הבחור שמסתבר ששמו היה יקינטון.
"כמו הפרח?" שאלתי.
"איזה פרח?" הוא שאל, מביט בי במבט משונה, ואז החליק את מבטו חזרה אל אריק.
"אל תגיד לי שכבר שכחת אותי," הוא אמר.
"אני מעולם לא פגשתי אותך לפני, יקינטון," אמר אריק.
"בחייך, אפולו, איך לא?" הוא שאל.
אריק היה נראה המום בהתחלה, אבל אז כנראה הבין.
"אפולו הוא אבא שלי," הוא אמר לבסוף.
"אבא שלך?" שאל יקינטון, מביט בו במבט חשוד.
"כן," אישר.
"אתה בטוח שאתה לא מנסה להתחמק ממחויבות?" הוא שאל.
בשלב הזה כבר נחנקתי מצחוק. אני יודע שזה מאוד לא התאים לסיטואציה. לילי ואריק שניהם דאגו להראות לי מה זה לאחר מכן, אבל זה פשוט היה מצחיק מידי. לא ממש שלטתי בצחוק הזה.
"אני לא אפולו," אמר אריק שוב.
יקינטון בחן אותו.
"אתה באמת שונה," פסק לבסוף.
"מה הקשר שלך לאבא של אריק?" שאלה לילי.
"הו, אפולו," אמר יקינטון, ומבט חולמני התפרש על פניו. "הוא היה המאהב שלי."
"אבל… אפולו… מה?" שאלתי.
"כן, אפולו ואני היינו ביחד," אמר יקינטון.
"וואו, אריק, אבא שלך ממש לא בררן, הא?"
"על מה אתה מדבר, בחור צעיר?" הוא שאל, בוחן אותי. "תראו מי שמדבר. זה לא שאתה מציאה גדולה."
"אני לא אמרתי שאני מציאה," אמרתי.
"אז תשתוק."
"תשתוק אתה בעצמך."
"אני מצווה עליך לשתוק."
"מי אתה שתצווה עלי?"
"אני נסיך מקדוניה," אמר.
"מקדוניה היא רפובליקה. אין שם נסיכים," אמרתי.
"מקדוניה היא ממלכה! אבא שלי, פיראוס, הוא המלך שם!"
"הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה היא בפירוש לא ממלכה, ואיזה מין שם מטופש זה פיראוס?" שאלתי.
"הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה?" שאלה לילי, בוהה בי במבט משונה.
"עשיתי עליה עבודה לבית הספר, אוקיי?" עניתי לה בכעס, ואז חזרתי לבהות ביקינטון שהיה עסוק בשליחת מבטים מעריצים לעברו של אריק.
"אז מה בדיוק הסיפור שלך?" שאלתי.
"אני ואפולו היינו ביחד. סיפור אהבה מושלם," הוא אמר, מחייך בחולמניות.
"ואיך זה נקטע? אפולו בגד בך?" שאלתי.
"אני לא רוצה לשמוע ממך עוד דברי חוצפה, אדוני," קרא הבחור.
"אני לא רוצה לשמוע ממך. נקודה," אמרתי.
"אתה חוצפן קטן!" הוא קרא. "ככה לא מדברים לנסיך!"
"אמרתי לך כבר, מקדוניה היא לא…" התחלתי לומר, אבל הוא קטע אותי באמצע.
"אתה בטח מגיע מתסליה," אמר יקינטון. "האנשים האלו…"
"על מה אתה מדבר?!" שאלתי. "אנחנו בשנת אלפיים ושתיים עשרה, ואני בכלל לא מססטליה כלשהי, אני בכלל מסלובקיה."
"מה זה סלובקיה?"
"כן, אני יודע, זאת באמת מדינה לא קשורה…" מלמלתי. "ארצות הברית מגניבה יותר."
"מה זה ארצות הברית?" שאל אותי יקינטון.
"אחי, אתה בטח צוחק עלי," אמרתי.
"עזוב אותי. אתה עושה לי צרבת," הוא ענה.
"בואו נפסיק עם זה עכשיו," אמר אריק, ודחף אותי לאחור עם הזרוע שלו.
"כן," ענה יקינטון. "אז… אריק… אמרו לך פעם שאתה דומה לאבא?"
אריק בהה בו במבט מבולבל.
"אתה לא מתכוון לפלרטט איתי עכשיו, נכון?" שאל אריק.
"אני לא יודע," אמר יקינטון וקצת הסמיק תוך כדי צחקוק.
"אווו… אריק… מתי החתונה?" שאלתי אותו.
הוא נתן לי בוקס לבטן.
"אתם יודעים, יש לנו משימה," אמרה לילי. "אנחנו די צריכים ללכת."
"לא!" קרא יקינטון.
"לא?" שאלה לילי, מבולבלת.
"אני לא יכול לתת לכם ללכת," הוא אמר, ותפס את ידו של אריק בכוח.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" שאל אריק.
"אתה נשאר איתי!" הוא הכריז. הוא תפס את אריק והתכוון לנשק אותו.
"לא!" קרא אריק. "אני תכננתי שאת הנשיקה הראשונה שלי אני אעשה עם משהי שאני אוהב, וזה בהחלט לא אתה."
"אבל אני אוהב אותך!" מחה יקינטון.
"אבל אני לא אבא שלי. פשוט תן לי ללכת," אמר אריק.
"אני לא אתן לך ללכת!" הוא קרא.
התאפקתי שלא להתגלגל על הרצפה מרוב צחוק. ידעתי שאריק יחסל אותי אם אני אעשה את זה.