לא כל הנוצץ זהב – פרק 64

בהיתי בזוג החברים שלי למסע שהמשיכו לדבר על צ'כים וקיקלופים.
"מישהו מוכן להסביר לי?" כמעט התחננתי.
"עזבי, לילי, זה קטע של סלובקים." אריק שוב פטר את העניין לפני שפרץ בצחקוקים מחודשים.
מארק התנהג בדיוק כמוהו.
תהיתי למי כדאי לי להחטיף קודם.
"שיהיה." מלמלתי כשהבנתי שאף אחד לא מתכוון לשתף אותי בבדיחה הזאת.
אז התקדמנו לנו בכיוון מערב.
לא היה הרבה מה לעשות בדרך וגם לא ממש דיברנו כי מארק היה עדיין קצת ממורמר בגלל אוט ואריק שתק אלא אם כן דיבר עם מארק. היינו על אוטובוס בדרך למקום כלשהו, בכלל לא בטוחים בכיוון שלנו, ופתאום האוטובוס נעצר ושבק חיים.
לא היינו הנוסעים היחידים באוטובוס: היו שם שלושה ילדים עם אמא שלהם כנראה, אישה זקנה עם תיק סגול גדול, איש שמן בעל שפם כמו של פושעים מהסרטים האלו של המערב הפרוע, כמה תיירים, ועוד כמה בני נוער שישבו בחבורה אחת ופטפטו בקול רם.
שניים מבני הנוער הביטו לאחור, לכיווננו. מארק שהיה עסוק בבהייה בחלון לא שם לב אליהם, ואריק שהיה עסוק בבהייה במארק לא שם לב גם כן. השבתי מבט לעבר הנערים וחייכתי חיוך קטן. אחד מהם מירפק את השני וחייך חיוך משועשע.
הנער שהאחר הקניט אותו הביט בי, חייך וחזר לדבר עם החבר שלו.
כשירדנו לבסוף בהאריסברג שבפנסילבניה גיליתי שאותה קבוצה של בני נוער ירדה בדיוק באותו נקודה איתנו. גיליתי עכשיו גם שהאישה הזקנה ההיא היא המורה שלהם, כי היא הקהילה אותם סביבה והתחילה לדבר על המקום ועל כל מיני דברים שממש לא עניינו אותי באותו הרגע, אבל בכל זאת מצאתי את עצמי מקשיבה לה.
"האריסברג, כפי שאתם יודעים היא עיר הבירה של פנסילבניה," היא חייכה אל התלמידים המשועממים שלה, היה לה מבטא בריטי מאולץ שבקלות הבחנתי בו.
"האירופאי הראשון שהגיע לאזור היה האנגלי ג'ון סמית' אשר הפליג במעלה נהר הססקהאנה, עליה ממוקמת היום העיר, ו…"
נראה שהמילה 'אנגלי' גרמה לכמה צחקוקים מצד התלמידים, ואני מצאתי את עצמי מביטה שוב באותו הנער מהאוטובוס. הוא חייך אליי שוב והתרחק מהקבוצה בדיסקרטיות כשהוא מניד בראשו לעבר תחנת האוטובוס שעמדתי לא רחוק ממנה. קיבלתי את ההצעה שלו וניגשתי לשם, והוא תחב את ידיו לכיסי הג'ינס שלו ונעמד מולי.
"היי," הוא אמר.
"היי." השבתי ובחנתי אותו במבטי. היה לו שיער בלונדיני ועיניים כחולות ובורקות, הוא היה די גבוה ונראה נחמד למדי.
"אני ג'יימס." הוא הציג את עצמו ושלח את ידו כדי ללחוץ את ידי.
"לילי." השבתי והכנסתי את ידיי לכיסים.
הוא הרים גבה בתמיהה.
"לא תלחצי את היד שלי?" הוא שאל, חיוך עולה על פניו.
"לא, תודה." השבתי.
"כמה חבל." הוא חייך והחזיר את ידיו לכיסים.
"מאיפה את, לילי?"
"למה זה משנה לך?" השבתי, משועשעת. ידעתי מתי בנים מתחילים איתי, ולמרות שזה לא קרה הרבה- זיהיתי את זה בקלות.
"אני מתעניין." הוא חייך והתקרב אליי טיפה.
"כמה נחמד מצידך." השבתי. "אבל אני לא מעוניינת למסור פרטים אישיים לזרים."
"אני כבר לא זר," הוא אמר. "אני אמרתי לך את שמי."
הוא שלח את ידו אל היק שעל גבו ושלף משם בקבוק והושיט לי אותו.
"הנה, אני נותן לך מתנה. עכשיו אנחנו כבר בטוח לא זרים."
הרמתי גבה.
"מה בבקבוק?"
"וויסקי." הוא צחקק. "בעיקרון, זה יהיה נחמד אם תעזרי לי להיפטר מזה… המורה שלי לא תשמח אם היא תגלה את זה בתיק שלי. אז למה שלא תעשי לי טובה ותיקחי את זה?"
לקחתי את הבקבוק ממנו אבל ידעתי שאין לי שום כוונה לשתות את זה. אבל התחברתי לסיטואציה שבה הוא עמד: הוא החזיק במשהו שלא אמור להיות ברשותו והיו יכולים להעניש אותו בשל כך. הייתי במספיק מצבים דומים.
"הנה, אז עכשיו אנחנו כבר חברים שנותנים מתנות זה לזה, נכון?" הוא חייך.
השבתי חיוך לא מתחייב ולפני שהספקתי להגיב הנער כבר דחק אותי לקיר התחנה וקירב את ראשו אליי.
"אז איפה המתנה שלי?" הוא לחש.
הממזר כנראה ציפה שאני אנשק אותו, אבל הדבר היחיד שחשבתי עליו הוא לחבוט בו בבקבוק הזכוכית שנתן לי. במקום זה מישהו אחר הציל אותי.
"תתרחק ממנה." ציווה קולו המוכר של אריק.
הנער ששנייה לפני כן עמד ממש מולי שכב עכשיו על האספלט, אחרי שאריק דחף אותו לאחור, והנער לא שמר על שיווי משקלו.
אריק נעץ בו מבט זועם ממש והנער התרומם באיטיות והתרחק. כנראה הבין עם מי הוא עלול להתעסק.
ואז אריק הסתובב אליי, כתפיו שהיו מתוחות נרפו כעת והוא הביט בי בדאגה כנה.
"הוא נגע בך?" אריק שאל והביט אל תוך עיניי.
הנדתי בראשי לאות לא.
"יופי." אריק נשף בהקלה, אם כי לא ברור לי כל כך למה היה לאריק אכפת במיוחד.
"תודה," אמרתי. "על ש… הרחקת אותו ממני."
אריק הנהן ואז תפס בידי.
"הפחדת אותי ואת מארק. לרגע היית לידנו וברגע האחר לא ראינו אותך."
"מצטערת." מלמלתי ונתתי לאריק להוביל אותי חזרה אל מארק, שהביט בי במבט כועס במיוחד.