לא כל הנוצץ זהב – פרק 63

"ראית מה רשום במגילה?" שאלתי, מראה לאריק.
העיניים שלי היו אדומות ונפוחות.
ברגע שהתעוררתי וגיליתי שלילי נרדמה הרשתי לעצמי לבכות מחדש על כך שאוט נעלם לי.
"מארק, מספיק לבכות, בבקשה," אמר לי אריק. "אוט יהיה בטוח. אתה תמצא אותו."
"אתה לא מבין, אריק," התעקשתי. "הוא הדבר הכי קרוב שהיה לי. אפילו יותר ממך. בלי להעליב – אני אוהב אותו יותר מכל דבר אחר בעולם."
"זה בסדר," אמר אריק.
"זה לא! אוט עכשיו בסכנה!" קראתי.
"לא, הוא לא," אמר אריק.
"פשוט קרא את המגילה," אמרתי, דוחף לאריק לידיים את המגילה שמצאתי.
אריק התחיל לקרוא אבל אז נתקע.
"מארק, מה זאת המילה הזאת?"
"שמע, אין לי כוח לתרגם, תן לי, אני אקריא," אמרתי.
שכחתי שלאריק יש דיסלקציה שמנעה ממנו לקרוא מילים כמו שצריך.
"תמשכו אליכם את החצויים ואת הרוכב. תפרידו בין הרוכב לדרקון. תתפסו את בהמת הרכיבה ותשלחו אותה לאטלס," הקראתי את ההתחלה.
בשלב הזה כעסתי, כי נזכרתי במשמעות המילה "בהמה" באנגלית. לפני כן לא הבנתי לחלוטין מה היה כתוב. נאלצתי לתרגם את הכל מחדש לסלובקית בשביל אריק כי האנגלית שלו הייתה פחות טובה משלי, ולכן הכעס שלי רק גדל.
כיווצ'צ'תי את המגילה לכדור והשלכתי בכוח כמה שיותר רחוק.
"אוט הוא לא בהמה!" צעקתי.
"מארק, מספיק!" הוא קרא.
"אני לא אפסיק!"
"מארק, אתה חייב להירגע!"
"לא!"
"אבל מארק,"
"לא, אריק! לא! אתה לא קולט שחטפו לי את אוט?! אנחנו חייבים למצוא את האטלס הזה…"
"מארק, איפה אטלס נמצא?" הוא שאל.
"לא יודע, אולי נפתח אטלס ונגלה," אמרתי במרירות.
"הוא מחזיק את השמיים," אמר אריק. "הסבירו לנו שהוא נמצא ליד גן ההספרידות," הסביר.
"כלומר… איפה שמחזיקים את התפוחים?" שאלתי.
"בדיוק!" אמר אריק. "אנחנו בדרך לשם. מה שנעשה זה שלפני שניקח את התפוח – נעלה למעלה לעבר איפה שאטלס נמצא, וניקח את אוט בחזרה."
רציתי למצוא פרצה בתוכנית שלו. רציתי לכעוס עליו.
לא היה אכפת לי שהוא לטובתי. רציתי לפוצץ משהו לחתיכות, ולא ממש היה לי את מה, וזה די תסכל אותי.
"איך ניקח אותו?" שאלתי.
"אתה מארק," הוא אמר כאילו שזה עונה על הכל.
"ואתה אריק. איך זה עוזר?" שאלתי.
"המארק שאני מכיר יעשה הכל בשביל אוט," אמר אריק, נועץ בי מבט רב משמעות.
"זה לא יעבוד לי, אריק," אמרתי.
"שתוק," אמר לי אריק.
בהיתי בו.
"שתוק, אתה שקרן," הוא אמר לי.
"אויש, אריק, פשוט תסתום!" קראתי.
"למה לעזאזל אני צריכה לשמוע את הצרחות של שניכם?!" שמענו לפתע את הקול של לילי – רועם.
"בוקר טוב, לילי," אמר אריק.
"בוקר?" שאלה לילי, כאילו שכל הכעס שלה שכח ברגע ששמעה את קולו של אריק.
"כן, בוקר עכשיו," אישר אריק.

"כל כך מוקדם?" התפלאה לילי.
"כן," מלמל אריק.
"אז לאן עכשיו?" שאלתי בקול כעוס.
"מערבה," ענה אריק.
"זה נפלא," אמרתי בקול מריר.
"שמע, מארק, אם אוט מפריע לך, הקיקלופים הדפוקים האלו גילו לנו שהם חוטפים אותו. הם בטח גם השאירו רמז לאן הם לוקחים אותו," אמרה לילי.
"כן, הם פשוט צ'כים," אמר אריק.
"צ'כים?" שאלה לילי, מבולבלת.
"כן," עניתי לה. "צ'כים. בטח הקיקלופים ההם גם נוהגים באמצע הכביש."
אריק ואני התחלנו להתפקע מצחוק, בזמן שלילי בהתה בנו כאילו שאנחנו זוג מפגרים שעכשיו היא נאלצת לעבור מרחק של אלפי קילומטרים איתם, מה שהיה די נכון.
"על מה לעזאזל אתם מדברים?" היא שאלה.
אריק נרגע לרגע מהצחוק.
"זאת בדיחה שרק סלובקים מבינים," אמר אריק, וחזר להתפקע.
אני מודה, זה די העלה לי את מצב הרוח, ודי הכין אותי לקראת יום מעצבן בהחלט.