לא כל הנוצץ זהב – פרק 62

היינו בחדר גדול ומואר במנורות פלורסנט שהכאיבו לי בעיניים אחרי כל החושך הזה. החדר הזכיר לי ספרייה: היו בו מדפים עמוסים ספרים וכוכים מלאים מגילות. היה שם גם שולחן עגול עם כיסאות מסביבו, עליהם ישבנו. אריק הסביר שנתפס על ידי שני קיקלופים והספיק להרוג אחד לפני שהשני כבל אותו. אני סיפרתי את סיפור הגבורה שלי, ומארק סיפר את שלו.
"תן לי להבין." אריק ביקש. "חיסלת קיקלופ אחד בחרב- בלי אימון. ואז מצאת חדר עם מגילה, גפרורים וזיקוקים ופשוט -פוצצת- קיקלופ אחר?"
מארק הנהן.
"פחות או יותר."
"אבל איך?" אריק שאל בהפתעה מוחלטת. "מעולם לא החזקת חרב בעבר!"
מארק משך בכתפו בלי התחייבות.
"זה כנראה קשור לאוט." הערתי. "אולי זה שמארק רוכב נותן לו יתרונות בקרב או משהו."
מארק נעץ בי מבט קשה.
"אולי תפסיקי להזכיר את אוט כל הזמן?" הוא נשמע כועס, ואחרי עוד רגע של היסוס הוא הוסיף: "אני עושה את הדברים האלו בכוחות עצמי."
"בסדר. עוד משהו מר עושה-הכל-בעצמו?" שאלתי.
"לא, כי את יותר טובה." מארק לגלג. "גיבורה גדולה היית, שניצחת קיקלופ, הא?"
"אל תתרברב!" השבתי בכעס.
"אל תערבי את אוט!" הוא השיב.
"אם כבר מדברים שוב על אוט…" המשכתי למרות המבט הזועם שמארק נעץ בי. "אתה יודע שהוא נחטף?"
וזה היה מה שהוציא את כל הרוח מהמפרשים של מארק.
"למה הכוונה…" הוא נראה נסער לגמרי. "מה זאת אומרת 'נחטף'?"
"כלומר: הקיקלופים האלו לא ממש חכמים ואחד מהם הסביר לנו שכל ההתקפה הזאת עלינו הייתה כדי להסיח את דעתנו כדי לחטוף את אוט ו…" קולי הפך ללחישה פתאומית.
"אלים, זה אומר שאוט איננו?" שאלתי פתאום.
מארק הפך חיוור, ובאותו הרגע ממש ריחמתי עליו. הנחתי שהדרקון שלו היה ממש חשוב לו. הוא התנהג כאילו הוא הדבר הכי יקר לו. אולי חוץ מהחברות שלו עם אריק, וגם זה היה בתיקו עם האהבה המוגזמת הזאת שלו לאוט.
"חשבתי שאוט יוכל להתמודד עם קיקלופ או שניים." אריק העיר.
"הוא עוד היה קטן!" התלונן מארק והתחיל לפסוע ממקום למקום, עושה לי כאב ראש רציני.
"אולי נוכל לתפוס איזה קיקלופ שנשאר פה במבנה." אמרתי. "חייב להיות פה עוד אחד, לא?"
עברנו על כל המבנה, מחפשים קיקלופ. הפעם נשארנו ביחד, כדי שלא יהיה מצב שמישהו יישאר לבד.
מארק צעד מקדימה, בנחישות, ואני ואריק צעדנו מאחוריו, שקטים.
פעם או פעמיים האצבעות שלנו התחככו אלו באלו, אבל מיהרנו להרחיק את ידינו. בוהים באפלה מקדימה.
"עכשיו אני מבין למה אני כבר פחות רואה טוב." מארק מלמל מקדימה. "עכשיו אני מבין למה אני לא מרגיש את אוט."
אחרי עוד כמה חיפושים שהעלו חרס, התייאשנו ולקחנו את הזיקוקים האחרונים שמארק מצא ודחפנו אותם במקומות אסטרטגים, אחר כך הפעלנו אותם ומיהרנו לברוח החוצה, כשהבניין מתמוטט מאחורינו.
"טוב, אז לא מצאנו את אוט או רמז לגביו," אמרתי. "אבל לפחות הצלנו אנשים אחרים מהיתקלות במבנה הזה."
מארק הנהן בעגמומיות.
אריק הניח יד על כתפו בעידוד ואמר לו משהו שלא הגיע לאוזניי.
מארק הנהן שוב ואז סידר את התיק שלו על כתפו.
"כדאי שנמשיך, לפני שהערב ירד." הוא אמר, קולו היה שקט באופן לא רגיל.
"מארק, אולי נעצור כאן כדי קצת – " התחלתי אבל הוא מיהר לקטוע אותי.
"את רוצה להיות פה אם איזו אמא קיקלופית תחזור ותגלה שהרגנו את כל הילדים שלה, כנראה?" מארק שאל, טון קולו היה קר.
אז חזרנו לשנוא אחד את השני, הא? בסדר גמור.
"טוב. אז בואו נתקדם." אמרתי, סידרתי את התיק על כתפי ועברתי על פני מארק ואריק בדרך לתחנת האוטובוס הקרובה.
מאחוריי, מארק מלמל משהו שהנחתי שהוא בשפה הסלובקית, אריק השיב לו באותה שפה. ובעוד שקולו של מארק היה עצבני ועצוב, קולו של אריק היה רגוע ושקול. גם בלי להבין מה הם אומרים ידעתי שאריק מנסה לעודד את מארק ולהרגיע אותו קצת.
חיכינו לאוטובוס שאסף אותנו מאיזור ההוא והתקדמנו עד התחנה האחרונה של האוטובוס הזה. השעה הייתה כבר מאוחרת והשמש נעלמה, את מקומה תפס הירח וכוכבים היו פזורים בכל פיסה של השמיים.
ירדנו בתחנה האחרונה: מקום שומם אבל ירוק להפליא. לא נראה שהיה כפר או עיר בסביבה, והמקום היה רגוע ושליו.
"אני אשמור ראשון." התנדב אריק.
"שאני אשאר…" מארק התחיל.
"…ערה איתך?" שאלתי גם אני בדיוק איתו.
אני או מארק. הבחירה בידיו של אריק.
"לא, שניכם צריכים לישון." אריק קבע. "תפרשו את שקי השינה שלכם ולכו לישון, ושלא תעזו להתחיל לריב לי שוב."
ברגע שמארק עצם עיניים הוא נרדם. הוא חלם מתוך שינה, הייתי בטוחה, כי הוא זז ונראה כאילו משהו בחלום מציק לו.
אני שכבתי על הגב, בתוך שק שינה שלי ובהיתי בכוכבים. הרגשתי שאני נעשית ישנונית, ולאט-לאט שקעתי לתוך שינה.