לא כל הנוצץ זהב – פרק 61

אני יודע שאמרתי "בוא נרקוד קיקלופ", אבל למען האמת, לחימה בקיקלופ בהחלט לא דומה לריקוד.
נתחיל מזה שהקרבה בינינו לא הייתה ידידותית להפליא. למען האמת, יכולנו ממש להרגיש את השנאה זה כלפי זה.
אחר כך נעבור לכך שבריקוד אין חרבות, בטח שלא כזו שמנסה לחתוך את הרקדן השני,
ולבסוף, הדבר שחיסל כל אפשרות לריקוד היה שהקיקלופ היה מגושם.
אם היינו רוקדים הוא בטח כל הזמן היה דורך לי על הרגל.
זאת הסיבה למה החלטתי לוותר על ריקוד מפתה עם קיקלופ והעדפתי להלחם בו.
האסטרטגיה שלי הייתה ללא ספק לדקור אותו בלב שלו. ידעתי שהיתרון שלי הוא זוג העיניים שלי. עין אחת היא אומנם גדולה יותר, אבל שדה הראייה שלה מצומצם יותר משל שתי עיניים. ידעתי שאני חייב להסתתר בצללים, אבל אז קרתה בעיה אחרת. קלטתי שאני כבר לא מצליח לראות דרך החושך.
לא הבנתי למה, אבל זה לא מה שהטריד אותי באותו הרגע.
כאילו שהפרעת הקשב והריכוז שלי נעלמה ברגע שהתחיל הקרב.
יכולתי לנתח תוך שניות כל מה שהקיקלופ עמד לעשות, וזה לא היה קשה במיוחד. היה ברור שהוא לא ממש מבריק.
אז הדבר הראשון שניסיתי לעשות היה להטעות ולדקור. זה ממש לא היה פשוט כמו שחשבתי שזה יהיה.
הוא עלה על זה תוך כמה רגעים, ותפס אגרטל מוארך וניסה לשבור לי על הראש.
סביר להניח שאם לא הייתי קופץ הצידה הייתי מאבד את ההכרה שלי והוא היה נהנה מארוחת-רוכב-דרקונים.
הייתי חייב למצוא דרך לדקור אותו איכשהו, אבל הוא נלחם טוב. טוב מידי.
"אז מה הקטע שלך בכלל?" שאלתי, בעודי מנסה לדקור אותו עם החרב שלי.
הוא התגונן מאחורי ציור שנחתך לשניים בזכותה.
"זה לא עניינך, רוכב," אמר הקיקלופ.
הוא זינק על האקווריום ונפל קדימה.
הוא הצליח לקפוץ מהאקווריום עצמו בזמן ונחת על הרגליים, בעוד שהמים נשפכו לכל עבר והמכונות הקטנות התנפצו לרסיסים.
המים חדרו אל תוך נעלי הספורט שלי והרטיבו לי את הגרביים כהוגן.
רסיסי הזכוכית גלשו בתוך השלולית, ואני ידעתי שאני חייב לצאת מטווח האש. אני עוד עלול להיפצע ברגל, וזה פחות או יותר הדבר האחרון שרציתי שיקרה.
"מה קרה, רוכב?" שאל הקיקלופ בהקנטה.
הוא זינק על הזכוכיות. משום מה לא היה נראה שזה עושה לו כל סוג של נזק.
הבטתי במים ואז הכתה בי התוכנית.
"אני פוחד מהמים והזכוכית ששברת, הו, קיקלופ," אמרתי.
על פניו עלתה הבעה שביעות רצון.
"אני יודע, אני חכם," הוא אמר.
"בהחלט," עניתי. "באמת הצלחת לגרום לי להיתקע בפינה." הדגשתי את המילה פינה.
אתם מבינים, בבית הספר היה לנו בשיעור פסיכולוגיה שיעור שדיבר על סוגסטיה. הצעת הצעות. לפעמים ניתן לכוון אנשים להחליט החלטות על ידי מסרים מושתלים במשפטים. כמו למשל, טריק נחמד, אם תבקשו מבן אדם לחשוב על צורה כלשהי, ותעשו עם הידיים סימן של משולש תוך כדי דיבור בלי שמי שלפניכם ישים לב – הוא יבחר במשולש. זאת הייתה פחות או יותר התוכנית: לגרום לו לדחוק אותי לפינה.
"אני בהחלט עשיתי את זה," ענה הקיקלופ.
"אתה בהחלט… לברוח!" קראתי.
זה היה בכוונה ניסיון עלוב לברוח ממנו.
מה שעשיתי באמת היה לצעוד צעד קדימה ולבצע הצגה שלמה על כך שאני מחליק כביכול.
זה פעל בדיוק כמו שרציתי שזה יפעל.
הקיקלופ קפץ לעברי ודחף אותי לפינה של החדר. ברגע שעשה את זה, תקעתי בו את החרב היישר אל הגוף המשונה והמגעיל שלו.
החושך היה כבד מידי בשביל שאני אראה מה קרה, אבל ידעתי שהוא התפורר לאבק צהוב.
מיששתי את הקיר והמשכתי ללכת לאורכו.
ידעתי שהוא דחק אותי ככל הנראה לפינה השמאלית של החדר, כך שאם אמשיך עם הצד השמאלי שלי, מתישהו אגיע לדלת, ואם לא, אמשיך עד שאגיע לדלת.
בסופו של דבר הצלחתי לגשש דרך אל ידית כלשהי.
אחרי שסובבתי אותה, העיניים שלי בהתחלה סבלו מהתקף אור.
החדר שפתחתי היה מואר בנורת פלורוסנט.
הייתי צריך לעצום עיניים לכמה שניות עד שהעיניים שלי התרגלו לעוצמה החזקה של האור.
לאחר מכן הצלחתי לראות את הפרטים שבחדר.
היה שם שולחן מעץ מהגוני שעליו נחה מגילה ארוכה חתומה. הייתה שם ספה אדומה גדולה שהייתה קרועה, טלוויזיה עם מסך שבור…
הקירות היו כולם לבנים לחלוטין, נקיים ללא רבב. לאור החזק היה נדמה שהקיר מנצנץ, כאילו רק צבעו את הקיר.
היה שם אפילו מקרר בצבע כסף.
ניגשתי לעבר השולחן ונטלתי את המגילה.
רציתי לשבור את החותמת, אבל אז, שמעתי רעשים מכיוון הדלת שממנה הגעתי.
לא היה לי הרבה זמן לחשוב.
צללתי במהירות מאחורי הספה, משאיר את המגילה על השולחן.
השתדלתי להתכווץ במקומי כמה שיותר בזמן שקיקלופ נכנס לחדר, אוחז בכוח בלא אחר מאשר אריק.
העזתי להציץ קצת יותר, לאור העובדה שהקיקלופ היה עסוק מידי באריק.
אריק ניסה להיאבק בו, אבל הקיקלופ פתח מגירה מתוך השולחן ושלף חבל שאיתו קשר את אריק, ואחר כך הוא דחף לו ספוג לפה, וגם אותו קשר לשם.
"עכשיו אנחנו צריכים למשוך את הנערה," הוא אמר.
אני לא יודע למה הקיקלופ הרגיש צורך לומר את זה בקול רם. הוא לא ידע שאני שם. הוא לא ציפה לתשובה מאריק. אני מניח שזה בגלל שמספר נקודות האיי-קיו שלו פשוט שואף לאפס, אבל מהצד השלילי של המספרים.
הוא גרר את אריק בכוח אחריו דרך החדר.
המחשבות שלי התרוצצו ממקום למקום.
כל מה שרציתי באותו הרגע היה לדבר עם אוט, אבל לא הצלחתי ליצור איתו שוב קשר. התחלתי להיכנס לפאניקה מכך שהוא כביכול אבד לי. ידעתי שהוא לא מת. כל מה שקרה היה רק ניתוק קשר, וזה שיגע אותי.
רק המחשבה לאבד את אוט גרמה לי לפחד איום.
קלטתי לפתע שאני עדיין מכווץ מאחורי הכורסא.
קמתי בזהירות, התמתחתי, ואז ראיתי מעין מדף סתרים שלא ראיתי מקודם.
שלחתי יד אליו ושלפתי ממנו קופסא מאובקת שעליה היה ציור של זיקוקים.
פתחתי את המגרה של השולחן במטרה למצוא גפרורים.
לבסוף מצאתי קופסא אחת של גפרורים.
חייכתי לשתי הקופסאות שבידיי, כבר משרטט תוכנית מדויקת בראש.