לא כל הנוצץ זהב – פרק 6

אנג'ל נראתה כל כך כועסת שהפכה אדומה ממש.
"ליליאנה ג'ונסון!" היא צרחה את שמי המלא.
ישבנו בחוץ, בצל עץ התפוח שליד החדר שלי. אני, היא, ואנדרו המסכן שנגרר לכאן בניגוד לרצונו.
אף אחד מהתלמידים האחרים לא יצא החוצה אחרי שעות הלימודים, כולם העידפו לשבת בחדרים שלהם, במזגן, ולנוח אחרי שעות של עבודה, אולי הם גם השלימו שיעורים. אבל לא אני.
גררתי את שני החברים שלי החוצה, האוויר התחמם וכבר נהיה חם ודביק, אבל אל היה לי אכפת. צעדתי מסביב לצעד, מביטה לסירוגין בחבריי.
"נו, אנדרו!" אנג'ל כעסה והביטה בו. "תגיד לה משהו!"
אנדרו המסכן משך את כובע הצמר שלו כמו שעשה תמיד כשלא הייתה לא תשובה. בכלל, לא הבנתי למה אנדרו זקוק לכובע צמר שכזה, ועוד ביום חם כל כך…
"לילי.." הוא מלמל והביט בי.
עיניו החומות הביטו בי ואז חזרו לאדמה. שערו הארוך והמתולתל היה קצר, הקביים שלו שכבו לצידו על האדמה. כן, אמרתי קביים. כשאנדרו היה בן שמונה הוא נפגע בתאונת דרכים ומאז הוא צריך להסתובב עם קביים, כי למרות שלא היה לו גבס, היו לו עוויתות מוזרות ברגליים, כאילו התקשה לדרוך על כפות רגליו.
"את צריכה – "
"להחזיר את הממתקים ולהתנצל." השלמתי. "כן, כן, אני יודעת.."
הסתובבתי שוב בעצבנות, הפעם לא הבטתי בחברים שלי.
"למה את עושה את זה בכלל?" אנג'לינה לחשה, "את לא מבינה שזה סתם מסבך אותך בצרות?"
משכתי בכתפיי.
"כבר אמרתי לך אנג'ל, זה פשוט – "
"בדם שלך?" אנג'ל גלגלה עיניים בלעג. "בחייך, לילי, את לא רואה איך שאת מסתבכת? אולי הפסיכולוגית צדקה, אולי את סתם צריכה תשומת לב."
הבטתי בה, נעלבת ומופתעת. היא קמה על הרגליים והסמיקה במבוכה כשעיניה הביטו לתוך עיניי, אבל היא לא נסוגה.
"מה זאת אומרת 'סתם צריכה תשומת לב?', אל תגידי לי שאת באמת חושבת ככה." אמרתי בכעס.
היא הביטה באנדרו ודיברה אליו: "אני לא יכולה להמשיך עם העמדת הפנים הזאת, מישהו צריך לדבר איתה."
"אנג'ל, את סתם כועסת בגלל העונש אתמול." אנדרו מלמל לה. "היא עוד לא מבינה, אולי זה באמת בגלל אמא שלה, אל – "
הבטתי בשני החברים שלי, מופתעת וזועמת. הם פשוט התעלמו ממני, כאילו אני בכלל לא שם.
"עדיין כאן." אמרתי בקול מעוצבן.
"היא לא קולטת, וזה מעצבן." אנג'לינה המשיכה לדבר עם אנדרו בהתעלמות מוחלטת ממני, כאילו לא שמעה אותי בכלל. "אתה יודע שזה לא בסדר, כל הגניבות האלו. וזה עוד בחדר שלי! אם עוד יתפסו אותה…"
"אנג'ל, את לא מבינה בכלל, וחוץ מזה, אי אפשר לתפוס את לילי היא יותר מדי – "
"הלו?!" צעקתי, ושניהם הביטו בי בהפתעה. כאילו לא ציפו שאעמוד לידם.
"כן, אני עדיין כאן." אמרתי ביובש. הבטתי בפניה של החברה הכי טובה שלי. "אני לא יכולה להפסיק לגנוב, אמרתי לך כבר למה. אבל אם זה כל כך בלתי נסבל בעינייך, אני יכולה שלא לספר לך כלום."
היא פתחה את פיה כדי לומר משהו אבל אני מיהרתי להמשיך:
"הו לא, גברת סקוט." שימוש בשם משפחתה תמיד הרגיז אותה. "אני לא רוצה שאני, הגנבת המלוכלכת, אפריע לך, הרי הגניבות שלי מעמידות את שמך בסיכון, לא ככה?"
היא הביטה בי בתדהמה.
"לילי, זה לא מה שאמרתי." היא מלמלה.
"אבל זה מה שהתכוונת אליו." אמרתי בקול קר. "בסדר, אם ככה, את יכולה ללכת, אני לא עוצרת אותך, אדבר עם מיס הופקין בשבילך, שאני אומר לה שאת רוצה לעבור חדר כדי לא לגור עם הגנבת העלובה מהמעמד הנמוך משלך?"
בשלב הזה היא כבר כעסה.
"כן, תאמרי לה את זה, ואז תגלי לכולם איזו שקרנית את, לילי, ואז תספרי לכולם איזו גנבת מטונפת את, שגונבת מאימה, מחבריה ומאנשי העיר!"
"לא ביקשתי ממך להיות חלק מזה." השבתי בקור.
"אבל ברגע שאת מכניסה את הגניבות לחדר שלי זה הופך להיות ענייני, זה הופך אותי לחלק מזה!" היא השיבה בכעס.
"זה גם החדר שלי, את יודעת!" הטחתי בה.
"יודעת מה? לא פלא שאמא שלך לא רצתה אותך בבית." היא קמה ממקומה, זקפה את סנטרה והביטה בי במבט מתנשא. "לא פלא שהיא לא רוצה אותך. את גנבת, שקרנית וחוצפנית, את לא מנסה להיות נחמדה ולהתחבר עם איש, ואז את עוד מקללת את צ'יינה, ועל מה? על זה שהיא מוקפת חברות שאת יכולה רק לחלום עליהם?"
צמצמתי את עיניי ולחשתי בשקט מאיים: "אז זה העניין, נכון? היא הציעה לך להצטרף אל החבורה הקטנה והסנובית שלה."
היא הביטה בי בקור רוח, זקפה את גבה ואמרה: "ואם כן? זכותי להיות חברה של מי שארצה."
"לא אמרתי שאסור לך."
"זה משתמע."
"אז לכי!" הטחתי בה. "לכי מפה, לכי לחברות המגעילות שלך ותשכחי ממני."
"זה בדיוק מה שאני אעשה!" היא אמרה והביטה באנדרו שעדיין ישב. "אתה נשאר איתה, עם הנוכלת?"
אנדרו השפיל את ראשו אפילו יותר.
"כן, אני נשאר." הוא אמר, קולו היה יציב.
אנג'לינה נתנה בי עוד מבט אחד ואז פנתה חזרה אל הפנימייה. החלטתי להתנקם בה. אף אחד, אף אחד בעולם, לא מעליב אותי ויוצא מזה בקלות. אפילו לא מי שהייתה החברה הכי טובה שלי.