לא כל הנוצץ זהב – פרק 59

"איזה מגניב!" חשבתי בראש שלי.
"תן לי לראות, תן לי לראות!" התחנן אוט.
העברתי לו דרך המחשבות שלי את כל מה שראיתי שם.
נתחיל מזה שהיו שם כמה חרבות מוצלבות על הקיר בכל מיני קישוטים.
חלק מהן הורדתי ומדדתי.
החרב שקיבלתי במחנה לא התאימה לי לחלוטין. כלומר, כן, הייתי ממש טוב בה, אבל לא הייתי מסוגל להתאמן איתה.
אני מניח שהייתי צריך לחשוד בחרב ברגע שראיתי שהיא מאותו החומר כמו החרב שלי – ארד שמימי. כלומר, אריק הסביר לי: ארד שמימי הינו מתכת נדירה. רק אנשים שיודעים על כך שהאלים היווניים קיימים בכלל יודעים שהיא קיימת.
הייתי כבר אז צריך להבין שמדובר בבית שממולא במפלצות.
אחת מהחרבות הייתה יותר מידי יפה בשביל שאני לא אשחק איתה.
נתחיל מזה שהניצב שלה היה באורך של יד וחצי, כך שיכולתי להלחם בשתי הידיים שלי או באחת בלבד, כך שאם לא יהיה לי מגן, אוכל להחזיק את החרב ביתר קלות.
הלהב שלה היה שטוח וארוך בערך כמו הזרוע שלי.
בניצב שובצה אבן חן בצבע זהב, שהיה נראה כאילו נתלש מתוך הקשקשים של אוט.
זה התאים לי בתור הרוכב של אוט. היא התאימה פחות או יותר לניצב, אז עשיתי חטא וגנבתי אותה.
רק בדיעבד הסתבר שזה היה בסדר, אחרי הכל, גם ככה זה היה שייך למפלצות.
אחר כך המשכתי הלאה לעבר התמונות.
רוב התמונות הראו תצלומי נוף.
אחד מהם משך את תשומת ליבי.
מתחת לתמונה עמד אקווריום ריק שהאיר קצת את המקום.
היה בתמונה נוף של מזרקה מוכרת… רצפה ממורקת…
זה היה מטריד מידי לראות את זה מול העיניים… כאילו גם אני פתאום מרגיש דה-ז'ה-וו.
ואז קלטתי.
זאת הייתה המזרקה של אליסיום.
אז נפל לי האסימון.
החרבות, התמונה, העובדה שאריק ולילי נמשכו לכאן, זה היה ההסבר היחידי לכך… המקום הזה כרוך במיתולוגיה.
"היי, מארק," קרא הקול של אריק.
"כן?"
"בוא הנה, תראה מה מצאתי," הוא אמר.
הסתובבתי לעבר הקול.
הקול בקע מהחשכה, אבל למזלי ראיתי בצורה שאוט רואה.
ניסיתי שלא לפעור עיניים בגועל ובתדהמה.
זה לא היה אריק. זה היה מפלץ אחר.
הוא היה בגובה של שני מטרים בערך, עם גוף מעוות וחולני.
כאילו משהו גילף גוש של שרירים והשתמש בחימר בתור עור.
"מה זה?" שאלתי.
"בוא ותראה," אמר הקול של אריק.
החיקוי של היצור הזה היה מושלם. ניסיתי להריץ בראש את המפלצות שידועות בחיקוי שלהן, אבל לא הצלחתי לחשוב על אפילו אחת.
אבל אז המפלץ הסתובב לעברי והייתי מסוגל לראות את העין שטופת הדם שלו במרכז המצח… קיקלופ…
"נו, אריק, אתה יודע כמה שאני לא אוהב משחקים כאלו," אמרתי לו.
ניסיתי לחשוב על דרך מקורית לברוח מהקיקלופ.
יכולתי לברוח בחסות החשכה, אבל לא ידעתי אם הקיקלופ יראה אותי.
ידעתי שהוא יחשוד ברגע שאני אזוז מהאקווריום, ואני אעלם בחסות החשכה.
ואז הבזיק בראש שלי רעיון. אוט. הוא יכול לעזור לי.
רק אז, כאשר ניסיתי לתקשר איתו במודע לא הרגשתי את הנגיעה המוכרת שלו.
גיששתי מסביב דרך התודעה, עד שלבסוף נתקלתי בתודעה של הקיקלופ.
היא לא הייתה מורכבת במיוחד. אני מעדיף שלא לתאר אותה. זה לא דבר שאני מאחל לכם אי פעם להרגיש.
הקיקלופ כנראה הרגיש בנוכחות שלי.
"מארק! בוא הנה עכשיו!" הוא אמר בכעס. כנראה בגלל הכעס והמתח היכולת שלו לחקות קולות קצת נפגמה.
שלפתי במהירות את החרב החדשה שלי מהנרתיק.
"בוא נרקוד, קיקלופ," אמרתי לו בקול הכי מאיים שהצלחתי לגייס, ועם מבט פראי בעיניים.