לא כל הנוצץ זהב – פרק 58

טוב, אז קודם כל, שמישהו יגיד למארק שאני מכירה את האמרה של זיגמונד פרויד שאומרת שאם אתה מדבר אם מישהו אחד בשפה שאדם שני לא מכיר, זה נועד להבדיל אותו ולהשאיר אותו בצד, בעוד שאתה מסיח את דעתו של הראשון.
או במילים פשוטות: מארק לא רוצה שאריק ידבר איתי יותר מדי.
אבל למה? הנחתי שהוא לא ממש סבל אותי אחרי הקטע על המדרכה במנהטן, שהוא כמעט הרג אותי כי ירדתי על הדרקון שלו, אבל אם אני הנחתי לזה –ואני זאת שכמעט מתה, ולא הוא- חשבתי שהוא יוכל לעזוב את העניין.
בנוגע למבנה? פשוט הרגשתי שיש שם משהו. משהו חזק, עתיק, מסתורי. כל החושים שלי בתור חצויה התעוררו כמו ממכת ברק כשקפצתי מעל לגדר, בקלות רבה, ונחתי על שתי רגליי. אריק הסתפק בנחיתה שפופה לצידי, ומארק הצטרף אלינו כעבור רגע נוסף, וכמעט נפל על הפרצוף הזועף שלו. התפתיתי לצחוק, אבל לא רציתי שידור חוזר של מנהטן.
"את עברת את הגדר בצורה חלקה להפליא." מארק מלמל אליי ונעמד. מנער אבק מבגדיו.
משכתי בכתפיי.
"הייתי עושה את זה הרבה בפנימייה שבה – " נשכתי את הלשון ועצרתי את עצמי. ממתי אני מספרת לכל אדם מזדמן מאיפה באתי ומה הרקע שלי? מעולם לא. לא סיפרתי לאף אחד על הפנימייה ולא הייתה לי כוונה להתחיל עכשיו.
"אז למדת בפנימייה, הא?" מארק שאל, מגחך. כנראה מרוצה מהתחמושת החדשה שלו נגדי.
"וגם ברחת ממנה לא מעט, מסתבר." הוא המשיך כעבור רגע.
"אוף, תסתום, זנדק." אמרתי בכעס וצעדתי לעבר הבניין. הבנים בעקבותיי.
"אני לא אומר שלימודים בפנימייה זה דבר רע, אבל – "
"די, מארק." קולו הסופי של אריק הבהיר שאף אחד לא יוסיף לדבר על הפנימייה.
מארק נאנח והעביר יד על שערו בתסכול. הבחנתי שוב בקצוות השיער האפורה שלו ותהיתי שוב אם הוא צבע אותה. טוב, ברור שכן, אבל… למה שיעשה את זה? זה לא יפה במיוחד.
הוא לקח נשימה עמוקה ואז פלט: "מצטער."
הנהנתי בראש פעם אחת לפני שדחפתי את הדלתות של המבנה האפור בעזרת אריק.
החדר היה נראה בדיוק כמו הכניסה לפנימייה שלי, תחושת הדה-ז'ה-וו שלי התחזקה יותר ויותר ככל שנכנסנו לעומק החדר. המקום היה חשוך, אפלולי, אבל עוד הצלחנו לראות קדימה.
ידו של אריק לצידי אחזה בנדן החרב שלו, לכל מקרה שלא יבוא. מארק, לצידו, הביט סביב ואפילו לא מצמץ.
"אתה יכול לראות טוב בחושך הזה?" הבטתי בו בשאלה.
מארק הנהן והמשיך לבחון את המקום.
"איך?" שאלתי, טיפה מקנאה.
"אוט לימד אותי טריק באוטובוס. הוא לימד אותי איך לראות את העולם דרך העיניים שלו, אז עכשיו אני יכול לראות דרך חושך," הוא פטר את העניין בנפנוף יד משועמם, כאילו לא היה לעניין חשיבות.
לבסוף, כשהתרגלנו גם אני ואריק לחשכה, ראינו שמבואת הכניסה מתפצלת לחמישה מסדרונות שונים: גרם מדרגות אחד מימין, אחר משמאל, מסדרון לימין, אחר לשמאל, ואחד קדימה.
"לאן מכאן?" שאל אריק.
"שנתפצל?" מארק הציע.
"ככה נוכל לכסות שטח גדול יותר." אריק הסכים.
"אבל זה לא מסוכן?" מלמלתי.
"את מפחדת, ג'ונסון?" מארק שאל בהרמת גבה. וכן, למרות שהיה מעצבן, שמתי לב שלא המשיך לקרוא לי בשמי הפרטי המלא. אולי גם אני צריכה להתחיל לרדת מאוט.
"היית רוצה, זנדק." השבתי והצבעתי לכיוון המסדרון שמולנו. "אני הולכת לשם."
"אני אלך ימינה." אריק התנדב.
"אז אני אלך שמאלה." מארק הנהן. "מי שמסתבך, שיצעק."
מבטו התעכב עליי, כאילו שדווקא אני הייתי עלולה ליצור בעיות.
גלגלתי עיניים וצעדתי לפנים. שמעתי את צעדיהם המתרחקים של מארק ואריק, ידי ירדה אל נדן החרב שלי. החושך הפך למפחיד ממש, לא פחדתי מהחושך מאז שהייתי ילדה קטנה מאוד, אבל עכשיו… האימה של חוסר הראיה והעובדה שהיה שקט מדי – הכל השפיע עליי.
"אריק?" שאלתי בקול הרם ביותר שהצלחתי לגייס, וגם הוא לא היה יותר מציוץ שקט. "מארק?"
ניסיתי לא להיכנס לפאניקה כשעברתי בעוד ועוד מסדרונות, נכנסת עמוק לתוך משהו שהזכיר… מבוך.
לעזאזל, זאת מלכודת!
הסתובבתי לאחור, בכוונה לחזור על עקבותיי, ומולי היה פיצול לשלושה מסדרונות שבהחלט לא היו שם קודם.
"מארק!" צעקתי. "אריק!"
"לילי?" קולו של אריק ענה לי במרחק. "לילי, איפה את?"
"אני כאן!" צעקתי, מסתובבת ורצה לכיוון קולו המנחם, המרגיע של אריק.
אריק המשיך לקרוא לי, התקרבנו זה אל זה. שמעתי את צעדי מהדהדים בקירות החשוכים והמסדרון הפך רחב יותר. נכנסתי לאיזה אולם התכנסות או משהו.
"לילי?" קולו של אריק הגיע אליי מהצללים בצד השני של החדר.
רצתי לעברו, בלי לחשוב לרגע. ורק כשהיה מאוחר מדי, רק אחרי שהבחנתי שהוא הרבה יותר גבוה ממה שהוא היה אמור להיות, שהוא היה מכוער, ובעל עין אחת – רק אז הבנתי שנפלתי למלכודת האמיתית.
"הנה את, לילי." חיוכו של הקיקלופ היה אכזרי. "חיכיתי לך."