לא כל הנוצץ זהב – פרק 57

"אם כך, זה הכיוון," אמר אריק והצביע על מפת ארצות הברית לעבר סן פרנסיסקו.
"קצת רחוק," מלמלתי.
"אבל אין מה לעשות," אמר אריק.
לילי כבר התעוררה, אבל עדיין הייתה עטופה בז'קט החום של אריק.
"אנחנו צריכים להמשיך בקו ישר לשם," הסביר אריק. "מארק, אוט לא יכול לקחת את כולנו?"
"כפי שכבר אמרתי כבר, אוט עדיין לא יכול," אמרתי, קצת מיואש מהחבר הכי טוב שלי שלא זוכר דבר כל כך פשוט על הדרקון של החבר הכי טוב שלו.
"אז בואו נחפש אוטובוס," הציע אריק.
"משום מה יש לי הרגשה שאין אוטובוס ישיר מניו-יורק אל קליפורניה. סתם מעין תחושת בטן כזאת," ציינתי.
"טוב, זה למה אנחנו ניקח כמה אוטובוסים או רכבות," אמר אריק.
"זה נשמע כמו מסע משעמם," אמרה לילי.
הייתי מופתע כשהיא דיברה. היא הייתה כל כך שקטה שכבר שכחתי שהיא נמצאת איתנו.
ואז הבזיק במוחי רעיון.
"למה שלא ניקח מטוס?" הצעתי.
"ומה עם חיית המחמד שלך?" שאלה לילי.
"אוט יכול לעוף ליד המטוס, אין לי בעיה עם זה," אמרתי.
"הוא יכול לעשות מרחק עצום בלי לעצור אבל לא לקחת את שלושתנו למסע בחלקים?" שאלה לילי.
"כן," אמרתי. "והוא לא חיית המחמד שלי."
לילי רק בהתה בי במבט שעיצבן אותי.
"נו, אז מה דעתך, אריק?" שאלתי.
"אתה יודע כמה יעלו שלושה כרטיסי הלוך ושוב מכאן לסן פרנסיסקו?" הוא שאל.
"טוב… זה בטח הרבה…"
"ואין לנו גם ככה הרבה כסף לבזבז," אמר אריק.
"אבל אם נעשה מסע רגלי – זה לא ייעלה לנו יותר כסף?" שאלתי.
"לא בהכרח. כרטיסי טיסה זה דבר יקר," אמר אריק.
נאנחתי.
"אתם ממש רוצים מסע רגלי, הא?"
"אין לנו ממש ברירה, מארק," רטנה לילי.
"טוב, אם כך, למה שלא ניקח אוטובוס?"
"לאן?" שאלה לילי.
"מערבה לאנשהו," אמרתי. "לא משנה לאן."
"נשמע לי הגיוני," מלמל אריק.
לילי הייתה האחראית לשאול את הנהגים של האוטובוסים לאן מגיעים ולהחליט על האוטובוס אליו נעלה.
אני ואריק היינו אחראיים על לסתום את הפה.
רק כשעלינו על אוטובוס אני ואריק יכולנו לחזור לדבר.
אריק התכוון לשתף גם את לילי בשיחה, אבל אני מנעתי ממנו לעשות את זה בדרך הכי פשוטה שיכולתי לחשוב עליה: לדבר בסלובקית.
כמוני, גם לאריק היו בעיות באנגלית, ולכן לא הייתה לו ברירה אלא לשתף איתי פעולה ולדבר בשפת האם שלו.
אני מודה, אולי זה היה קצת מרושע מצידי, אבל לילי באמת עלתה לי על העצבים למרות שבאמת ניסיתי להיות נחמד כלפיה.
ידעתי שאם לא נהיה נחמדים זה לזה, סביר להניח שאני אתקע ללילי סכין בחזה, או שהיא תעשה ממני קציצות.
לבסוף אני ואוט עברנו לשוחח בראש שלנו.
אוט סירב לדיבר איתי בסלובקית או באנגלית אלא בשפה עתיקה מטופשת שאמא שלו דיברה איתו כשהוא עוד היה ביצה, והוא התעקש שאני אלמד אותה.
ביקשתי ממנו שיעביר לי את הידע ישירות לראש, אבל הוא סירב. הוא התעקש שאני אלמד על ידי שיחות איתו.
בינתיים אריק ולילי דיברו ביניהם.
אני ממש לא צותתי, אבל הפרעת הקשב שלי גרמה לי כל הזמן לשמוע את מה שהם אומרים.
"היי! מארק!" קרא אריק.
"מה? מה?" שאלתי, מבולבל.
"אחי, אתה שוב איבדת ריכוז," הוא אמר לי.
"מצטער," מלמלתי. "דיברתי עם אוט."
"טוב, נתק את הקשר. לילי מרגישה שאנחנו צריכים לעצור כאן, ותחושות בטן של חצויים מתבררות לרוב כנכונות."
"אה, בטח," מלמלתי.
ירדנו מהאוטובוס אל מבנה מהסוג הישן.
הוא היה אפור עם שתי קומות. מדרגות מאבן אפורה הובילו את הדרך אל הדלת החומה. שני עצים קרחים עמדו שם.
שער חלוד שהיה פעם לבן היה מה שחצץ בינינו לבין המדרגות.
"יש לי דה-ז'ה-וו," מלמלה לילי.
הקול שלה היה מטריד קצת, ועם זאת מלא במסתורין.
"אז…?" שאלתי.
"אני… אני מרגישה שאני חייבת להיכנס," היא אמרה.
היא הלכה לעבר השער.
"את בטוחה?" שאל אריק.
"אתה לא מרגיש את זה?" היא שאלה, בוהה בו.
הוא עצר לרגע, ואז עבר בו רעד.
"כן," הוא ענה. "יש כאן משהו מוזר."
"על מה אתם מדברים?" שאלתי, בוהה בשניהם.
"בואו," אמרה לילי.
"אחריי," אמר אריק, וכרגיל, השתמש בתנועת היד המפורסמת שלו.
גלגלתי עיניים.
"אחריכם, חצי אלים," אמרתי.