לא כל הנוצץ זהב – פרק 55

קשה לי להגדיר את היצור שנסע בשבילנו ברכב אל מרכז ניו-יורק. נתחיל מזה שהוא היה בעל מראה ספורטיבי ובלונדיני. היו לו גם עיניים כחולות. נשמע כמו משהו נורמאלי, נכון? אז זהו… שהעיניים שלו אולי כחולות, אבל היו לו מאה לפחות. אני לא מגזים. היו לו עיניים על כל מקום ומקום.
כירון אמר שקוראים לו ארגוס ושהוא המאבטח של המחנה.
אתם יודעים מה? יכולתי להבין גם למה.
ארגוס לא דיבר בכלל מה שהלחיץ אותי, כי זה אמר שהוא היה יכול רק להקשיב.
בזמן שאנחנו היינו כלואים ברכב, אוט טס מעל העננים מעלינו. מידי פעם הוא ירד למטה כדי לוודא שהוא באותה הדרך כמונו.
"טוב, אז הנה מה שאני חושב:" אמרתי.
"רגע לפני כן," אמרה לילי.
"כן?" שאלתי, מביט בה.
לרגע ראיתי פחד שורר בעיניים שלה, אבל הוא כבה מהר מאוד, בערך באותה המהירות שבה הוא הופיע.
"למה אנחנו לא טסים על אוט?"
"הוא עדיין חלש מכדי לקחת את שלושתנו ואת הציוד שלנו," עניתי. "עכשיו אפשר לספר את הרעיון שלי?"
"כן, בטח, לך על זה," היא אמרה.
"יופי," עניתי.
"שמעתי ציניות בקול שלך?" היא שאלה, מביטה בי בדאגה.
"לא, לא ממש," עניתי.
אני מודה שהמבט ששלחתי בה היה דאגני.
"קרה משהו?"
"לא, לא ממש."
"את נראית קצת חיוורת, את יודעת."
"לא, זה בסדר. קר לי."
"בבריטניה לא קר פי אלף מפה?" שאל אריק.
"אני יודעת, אבל… אוף… אני לא יודעת," היא אמרה.
"היי, לילי," אמרתי לה, מכריח אותה להביט בי.
"כן?" היא שאלה.
"זה בסדר. אנחנו לא נרצח אותך."
"הו, זה מעודד," היא רטנה.
"מה? יש הרבה מפלצות בדרך שבוודאי ישמחו לעשות את זה בעצמן," עניתי לה.
אריק צחקק.
"המפלצות זה לא מה שאמור להטריד אותך, לילי," אמר אריק.
"אני כל כך מבינה אותך," היא מלמלה.
הבטתי בה ואז באריק ושוב בה.
"אתם מסתירים ממני משהו?"
"לא, לא, עכשיו שתף אותנו בתוכנית שלך, הו מארק הרוכב המהולל," אמר אריק.
נעצתי בו מבט אדום ואז אמרתי :"תראו, אם צריכים לאסוף את התפוחים משם… טוב אפשר להיכנס לשם רק בשקיעה, אבל אם אני זוכר נכון את הסיפור, אז על העץ שומר דרקון."
שניהם הביטו בי.
"כן, אני יודע על מה אתם חושבים," מלמלתי.
"אוט יכסח לו את הצורה," הבטיח אריק.
"אני לא משוכנע בזה," אמרתי.
"מארק, שיהיה לך ברור, על המשפט הזה אני כל כך כורת לך את הראש מהצוואר ולועס אותו כמו צעצוע לעיסה," אמר אוט בראש שלי.
"שמענו עליך. שנינו יודעים מה יקרה אם תאבד אותי," אמרתי לו במחשבות שלי.
"כן, אבל גם אתה בלעדיי," אמר אוט.
"ברור, אני לא מסכים לאבד אותך, שמעת?"
"מארק!" קרא אריק בקול רם.
"מה?" שאלתי.
"אתה שוב איבדת ריכוז," הוא אמר.
"מצטער, מה אמרת?" שאלתי.
"שאם אוט קיבל ממך את הכוח שלך – הוא ייכסח לדרקון ההוא את הצורה."
"אהה… תודה," אמרתי.
"ארגוס," פנה אליו אריק. "איפה בדיוק אתה מוריד אותנו?"
ארגוס לא ענה לנו.
"יש סיבה למה אתה לא עונה לנו?" שאל אריק.
ארגוס עדיין לא ענה.
"סליחה, אדוני, האם זה יפריע לך שאני אנסה לתקשר איתך דרך המחשבות?" הצעתי. "אם הבעיה שלך היא בדיבור עצמו."
הוא הנהן.
התרכזתי בשביל לקלוט את חוט המחשבה שלו.
בסוף הרגשתי את זה.
"שלום," אמרתי לו בראש.
"שלום," הוא ענה לי במחשבות שלו.
"אפשר לדעת, אם זה בסדר, למה אתה לא מסכים לדבר?"
"אהה… טוב… אל תגלה לאף אחד, אבל יש לי עין גם על הלשון שלי," הוא ענה.
"זה לא כואב מאוד?" שאלתי.
זאת הייתה רק ההתחלה של סדרת שאלות שהפצצתי אותו בהן.
הוא ענה די מהר לאור העובדה שהוא פשוט היה צריך לחשוב על התשובה אליהן, אבל לבסוף סינן אותי ושאל: "אז מה החבר שלך שאל?"
"הוא שאל איפה בדיוק אתה מוריד אותנו," עניתי לו.
"אני אוריד אתכם בתחנה המרכזית כאן במנהטן," הוא ענה לי.
"תודה," אמרתי לו וניתקתי איתו את הקשר המחשבתי.
"בתחנה המרכזית כאן במנהטן," עניתי.
"מה?" שאל אריק עם מבט מבולבל על הפנים שלו.
"התשובה לשאלה שלך," אמרתי לו.
"עדיין לא קלטתי," הוא אמר.
"שאלת איפה הוא מוריד אותנו," עניתי לו.
"אהה…" מלמל אריק.
לילי ציירה קשקושים על החלון מהאדים שנוצרו מהקור.
נתקפתי דחף בלתי נשלט לזוז. לרוץ. לעשות משהו.
"אריק…" מלמלתי.
"מה?" שאל, לא מביט בי.
זה חירפן אותי לחלוטין שאני דיברתי איתו והוא לא הביט לי בעיניים, אבל הבלגתי.
"אני עוד פעם קיבלתי התקף היפראקטיביות…" מלמלתי.
הוא הביט בי במהירות בדאגה.
"כמה קשה?" הוא שאל.
"יחסית קשה," מלמלתי.
"לעזאזל איתך, מרפי," קילל אריק.
"מה הקטע?" שאלה לילי.
"בפעם האחרונה שמארק חטף התקף עצבים כשהיינו בכלי רכב סגור היה בטיול השנתי… זה נגמר בכך שהוא שבר את היד שלו."
הנהנתי.
"את היד השמאלית, אם אני זוכר נכון," אמרתי.
"מה זה משנה? הצלחת לשבור כל אחת מהן לפחות שלוש פעמים, לא?" שאל אריק.
"טוב, אני מוכשר," אמרתי, בוהה דרך החלון.
אריק ולילי גיחכו.
"הגענו," הכריז ארגוס.