לא כל הנוצץ זהב – פרק 54
בבוקר קמתי מוקדם. כלומר – ממש מוקדם, בחוץ עוד רק התחיל להתבהר.
התארגנתי במהירות ודחפתי לתיק קטן וכתום של המחנה כל מה שחשבתי שאני אצטרך: גרביים, בגדים, משחת ומברשת השיניים שלי, בקבוק של נקטר ושקיות אטומות של אמברוסיה – מזון האלים. אחר כך נכנסתי למקלחת והתבצרתי שם. בוחנת את דמותי במראה.
השיער הבלונדיני המבולגן והקצר סורק במסרק קטן שנדחף לתיק עוד קודם, עכשיו הסטתי שיער מעיניי ובהיתי.
לא ידעתי מה עומד לחכות לנו במסע הזה. סוזן אמרה שזה יחסית מסע פשוט, ושרבים כבר עברו דברים גרועים יותר; כמו ללכת לשאול, העולם התחתון. כמו לחפש איזה ברק של זאוס, כמו לנסות לעצור מלחמה… טוב, אז מה זה כבר ללכת לאיזה גן ולקטוף תפוח זהב? זה לא אמור להיות קשה.
יצאתי מהאמבטיה והופתעתי למצוא את מארק בתוך שק השינה שלו. כשנרדמתי אתמול הוא עוד לא חזר מהטיול הלילי שלו. הצצתי החוצה מהחלון – השמש כבר יצאה, למרות שהנחתי שעדיין מוקדם מאוד. אולי שש וחצי, שבע. ולכל המחנה יש עוד שעה בערך של שינה.
אבל לא לנו. לנו יש מסע חיפושים להתחיל.
ניגשתי אל מארק ובעטתי בצד שק השינה שלו כשאני זוכרת את החלום של אתמול, לא התאמצתי להיות עדינה.
"קום, מר רוכב."
מארק גנח, כנראה שבכאב, ופקח עיניים. הוא מצמץ ובהה בי.
"מ-מ-מה?" הוא שאל, מגמגם.
"למקרה ששכחת, יש לנו מסע להתחיל." אמרתי והוא התיישב בתוך השק שינה שלו.
"וואו, חלמתי חלום ממש מוזר – "
קטעתי אותו ואמרתי: "שמור את זה לאחר-כך. קום ותתארגן."
מארק הזעיף פנים אבל קם על הרגליים. הוא גרר לעברו תיק ירוק שהביא איתו והתחיל לדחוס דברים.
אני בינתיים יצאתי מהביתן כדי לנשום אוויר ולהירגע. אני לא רוצה להתחיל את המסע הזה כשאני ומארק רבים, זה מיותר. אבל משום מה לא הצלחתי להוציא מהראש את החלום שלי, וכל הזמן תהיתי האם מארק באמת היה נותן לי ליפול.
תליתי את התיק על כתפי והלכתי לשדות התותים, הנחתי שייקח למארק עוד כמה דקות, ושהוא ילך להעיר את אריק. אחרי הכל, אריק הוא החבר הכי טוב של מארק. או ככה לפחות מארק טען כל הזמן. נשכבתי לי על הדשא והנחתי את התיק תחת ראשי, כשהוא משמש לי ככרית. עצמתי עיניים לרגע ונאנחתי. זה היה נחמד לשכב ככה, כשהשמש לא חמה מדי, ועוד יש עננים בהירים בשמיים.
"אז אני מניח שאני לא היחיד שקם מוקדם הבוקר."
קפצתי בבהלה ופקחתי עיניים לשמע הקול. הרמתי מבט ופגשתי בעיניו המאירות של אריק.
"הו, היי." הסמקתי במבוכה בזמן שנעמדתי על הרגליים והסטתי שיער ממצחי.
"בוקר טוב." אריק אמר והבחנתי שגם על כתפו תלוי תיק כתום של המחנה.
"בוקר טוב." השבתי.
"אז איך ישנת בלילה?" אריק התעניין. האם סתם מתוך נימוס?
"אה… טוב, אני מניחה." עניתי באיחור, המומה לגלות שנעצתי בו מבט זמן רב יותר מהדרוש. הוא באמת נאה מאוד, נאלצתי להודות ביני לבין עצמי.
ואז ההערה של מארק על זה שאני מתחברת עם אריק רק בגלל המראה שלו עברה בראש שלי ולקחתי צעד אחורה, כדי לשמור על מרחק מסוים מאריק.
"הכל בסדר?" הוא שאל ושלח את ידו כדי לייצב אותי. כי כמעט מעדתי על התיק שלי, שעוד היה זרוק על הדשא.
"כן. כן, ברור." עניתי והרמתי את התיק מהאדמה.
"טוב, אז איפה מארק?" אריק שאל והביט סביב.
"למה שאני אדע?" השבתי בקרירות בגלל שינוי הנושא המהיר שלו. כלומר, למה הוא החליט לערב את מארק בשיחה שלנו?
"טוב, את ישנה איתו באותו הביתן, חשבתי שלפחות תדעי אם הוא התעורר." אריק השיב והרים גבה, מופתע כנראה מהקרירות שהפגנתי.
"הו, כן. הוא קם." אמרתי, שבעת רצון מהיחס שבו הערתי את מארק.
"טוב, אז בואי נלך." אריק אמר.
"ללכת לאן?" שאלתי.
"לחדר אוכל, אנחנו צריכים לאכול משהו לפני שאנחנו יוצאים לדרך, לא?"
"חשבתי שאתה רוצה לחכות למארק." קולי היה ציני באופן שאפילו לי הוא הפריע.
אריק הרים גבה.
"מצטערת, אולי הלילה שלי לא היה טוב כל כך." מלמלתי ותליתי את התיק על כתפי.
"חלום רע?"
אריק חייך בהבנה כשהנהנתי לאות כן.
"חלומות של חצויים הם עסק מעצבן." הוא מלמל כשהתחלנו ללכת לחדר האוכל.
"על מה אתה חולם?" שאלתי.
"חלומות. כמו כל אחד." הוא חייך חיוך מסתורי.
חייכתי כשהתיישבנו בשולחן אחד, כי עכשיו לא הייתה ההגבלה שאמרה שכל אחד צריך לשבת עם האחים לביתן שלו. אריק קיבל קערת קורנפלקס שלא זיהיתי ואני קיבלתי קרואסון שוקולד וכוס תה בריטי וטוב.
"אז זה באמת ככה, הא?" קולו של מארק הקפיץ אותי ואת אריק.
"היי מארק." אריק חייך והציע לו מקום לידו.
"מה באמת ככה?" שאלתי.
"התה. את באמת אוהבת לשתות את זה ולא חשוב מה מזג האוויר."
כאילו חיכו לסימן ממארק, השמיים התכהו והפכו פחות נעימים כמו קודם. שלושתנו נאנחנו. ובדיוק כשהטיפות הראשונות של הגשם התחילו לרדת, כירון הופיע והודיע לנו שהרכב שייקח אותנו לניו-יורק מחכה לנו.
תגובות (4)
תה…^~^
נמנמ.. תמשיך =)
ספיררררררררררררר!!! מה העניינים???איך היה השבוע??? ספרי חוויות!!
אוהו, השבוע הזה הרג אותי!! אני חושבת שבחיים לא הייתי כלכך מותשת..
היה ממש נחמד, גיליתי שאין שום דבר רע בלישון עם שק"ש ככה בטבע עצמו בלי אוהל, והיה ממש נחמד במאהל בנות…
ממ חוויות…טוב, פרט לעובדה שבעיקר הלכנו והלכנו, אפשר לומר שהמסלולים היו חוויה. הם היו מאתגרים וקשים (במיוחד בגלל החום והמים) אבל בכל סוף יום היתה את התחושה הזאת של "וואלה, עברתי את היום הזה, הצלחתי לגמור אותו…" שזו הרגשה מעולה! ;)
וגיליתי גם שיש ילדים *שרק נראים* גדולים, אבל בעצם הם באותו גיל כמוך (היו כמה שחשבתי שהם 16-19..)
ויצא לי לראות את ירושלים (חלק קטן לפחות) !!
דני בואי דחוף לצאט