לא כל הנוצץ זהב – פרק 52

עיניי היו עצומות בחוזקה, רוח חזקה נשבה ושרקה באוזניי. נאחזתי במשהו, גוף חם ורך. מישהו. עיניי היו עצומות עדיין ולא הצלחתי לפקוח אותן. משהו אמר לי שאני באוויר, שאני מעופפת, ושאם אפקח את עיניי אפול.
"פקחי אותן, לילי." קול נעים ביקש ממני. הקול היה מוכר, מוכר בצורה מדהימה, אם כי הייתי בטוחה שלא שמעתי אותו בעבר. איך זה הגיוני?
פקחתי עיניים בהיסוס, לאט.
צווחת הפתעה ואימה נמלטה מפי כשגיליתי שהגוף שנאחזתי בו, הקול הנעים שלחש אליי, היה מארק. אבל הדבר הבאמת מפחיד היה שהתעופפנו מעל מנהטן, בגובה עצום. והדבר שעליו התעופפנו היה דרקון אדיר וזהוב.
אוט. הדרקון של מארק. אבל הרבה-הרבה יותר גדול.
"את רואה? אין ממה לפחד." מארק חייך אלי בצורה שמעולם לא חייך אליי בה מהרגע שפגשתי אותו. בצורה נחמדה. לא היתה העוקצנות, לא היה הכעס מתחת לפני השטח. כמעט… אוהבת. ובעל כורחי הרגשתי שאני משיבה חיוך.
מארק גיחך ונשען לאחור כך שהיינו ממש קרובים. מההפתעה של הקרבה הרגשתי שאני משחררת. איבדתי את האחיזה שלי והרגשתי שאני מחליקה מאוט. עיניי נפערו באימה. מארק מיהר ותפס את פרקי ידיי בעוצמה לא אנושית, עיניו היו זהובות כמו גופו של אוט. שמעתי את קולי מתחנן אליו, רגליי דוחפות את האוויר הריק, מחפשות לשווא אחיזה בכלום. עיניו הזהובות של מארק היו קרות וקשות. חיוך משועשע עלה על פניו כשבתנועה אחת הוא שחרר את פרקי ידיי ו –
התרוממתי כלפי מעלה, לתנוחת ישיבה, לקחתי נשימה נרעדת. זיעה קרה נטפה במורד גבי ולא ראיתי כלום בחושך הנוראי ששרר בביתן.
"לעזאזל." מלמלתי לעצמי ולחצתי את אצבעותיי לעפעפיי. לוקחת נשימה עמוקה.
"מה זה היה?" לחשתי לעצמי ברגע שהתאוששתי.
נכון, עדיין כעסתי על שנתקעתי עם מארק במסע החיפושים. עדיין רתחתי על שרק בגלל החיה שלו מארק יוצא איתי. אבל לא ציפיתי לחלום על משהו כזה… מזעזע.
בסך הכל, סמכתי על מארק במידה מסוימת. הוא לא היה נותן לי לצנוח למותי…
נכון?
"מה היה מה?" קולה של אמיליה מתחתי הקפיץ אותי.
"הפחדת אותי, משוגעת." אמרתי לה.
אמיליה הייתה מהילדים שההורה שלהם לא הכיר בהם עדיין ובגלל זה היא קיבלה שק שינה. היא לא הייתה בת הרמס ואפשר היה לראות את זה עליה. היא הייתה נחמדה הרבה יותר מרובנו, צחקה עם אחרים ולא עליהם, והיא התחבבה על כולם בקלות.
"מצטערת." היא מלמלה ואז חזרה על השאלה שלה.
"חלום רע. מצטערת אם הערתי אותך." אמרתי.
"זה בסדר, לא כל החלומות שלנו בחצויים מתגשמים." היא חייכה כאילו זה דבר טוב ואז חזרה לישון.
לא כל החלומות. כלומר, חלקם כן? תהיתי האם החלום שלי עלול להתגשם. בהתחשב בעובדה שאני עומדת לצאת עם מארק למסע ארוך ולהתווכח איתו בכל יום שיעבור, יש סיכוי די גבוה שהוא ירצה להשליך אותי מהדרקון שלו.
שכבתי על הדרגש שלי בעיניים פקוחות ובהיתי בתקרה, מהרהרת בחלום שלי, כששמעתי מישהו יוצא מהדלת. הפניתי את מבטי והספקתי לראות את הצל המוכר של מארק.
לאן הוא הולך? תהיתי במצח מכווצת. התפתיתי לעקוב אחריו, החושים של היותי בת הרמס אמרו לי שזאת תהיה חתיכת רכילות עסיסית אם אגלה שמארק עושה משהו לבדו באמצע הלילה.
אולי הוא הולך לאוט והם עושים משהו?
אולי הוא מרגל שנשלח על ידי איזה אויב מרושע ועכשיו הוא מעביר את המידע שהשיג?
ואולי… הוא נפגש עם מישהי?
חנקתי את הצחוק שבעבע בתוכי. מארק, נפגש בשעת לילה מאוחרת עם נערה? מי תהיה המסכנה שתצא איתו?
אבל כששכבתי שם נאלצתי להודות, שאולי מתחת לכל החזות המעצבנת שהוא מציג כלפיי, הוא דווקא נחמד. נזכרתי בלילה שנתתי לו את כוס השוקו שלי. הסתדרנו טוב באותו לילה. וגם בלילה לפני, כשהוא ניסה להצחיק אותי, ודי הצליח.
יכול להיות שאני אשמה בחזות המעצבנת, הרי אני כזאת, אני גורמת לכולם להיות מרירים כלפיי, במידה כזאת או אחרת. מעולם לא הסתדרתי עם אנשים, למרות שבמחנה הצלחתי להיפתח קצת יותר. שיינה חברה שלי, סוזן חברה שלי, אריק חבר שלי.
כן, טוב, שיינה חברה שלי לרכילויות, סוזן היא חברה שלי בגלל שהיא המדריכה שלי, ואריק…. מה באמת גרם לו להיות חבר שלי? בסופו הדבר, זה לא האופי הנחמד והנעים שלי. זה לא החיוך המסנוור שלי. וזה בטח לא המראה שלי. חשבתי על ההערה של מארק: תסרוקת של בן.
ומארק. הוא נקרא חבר שלי? אנחנו לא מפסיקים לריב ולהתווכח. לרגע אחד זה נראה כאילו אנחנו שונאים אחד את השנייה, ורגע אחר כך אנחנו יכולים לשבת ביחד ולדבר כאילו כלום. כאילו אנחנו חברים טובים.
החלטתי שזה מספיק מחשבות ליום אחד. נמאס לי לחשוב. רציתי לצאת ולעשות משהו, ההיפראקטיביות שבי קמה לתחייה. רציתי לצאת ולעשות משהו, לקחת את האייפוד שלי ולישון בחוץ. אבל מארק הקדים אותי ויצא, ולא יכולתי להסתכן בעובדה שיראה אותי.
נאנחתי בתסכול ועצמתי עיניים בכוח, בתקווה שהלילה יעבור מהר יותר. התפללתי לכל האלים האלו שאמרו לי להאמין בהם עכשיו: זאוס, הרה, פוסידון, וכל אלה. התפללתי אליהם שהלילה יעבור מהר.
לא שזה עזר.