לא כל הנוצץ זהב – פרק 51

שהבת בתספורת הבן מוצצת התה הזאת תנהיג את המסע במקומי?! נראה לה?! נראה למשהו שם?! הו לא לא לא לא לא לא לא! בפירוש לא!
"כירון כבר הציע לי!" מחיתי.
"אבל אתה לא מתאים על פי הנבואה," אמרה לי לילי.
"אני דורש לצאת למסע הזה," אמרתי, מתקרב אליה כל כך אף אל אף.
ניסיתי להביט בה במבט הכי מאיים שאני יכול.
"מארק, מספיק!" קרא כירון.
"אני דורש!" קראתי.
"זה בסדר, מארק, בלית ברירה, אתה תצא וגם לילי תצא. זו האפשרות היחידה," הסביר כירון.
מיד נשמעו טוענות רבות.
"רק בגלל שיש למארק חיית מחמד מפלצתית לא אומר שהוא יכול לצאת לכל מסע כמה שרק בא לו!" מחה אחד מהקהל.
"כן!" קראה לילי.
"מארק יוצא למסע. לילי יוצאת למסע, וזה סופי!" קרא כירון.
"בסדר," הסכמתי.
"ומי החבר השלישי?" שאלה לילי את כירון.
"אתם שניכם מחליטים ביחד," הוא אמר.
שנינו החלפנו מבט.
"ברור לך טוב מאוד מי," אמרתי לה.
"גם לי," היא ענתה.
"אריק ווראגו," ענינו שנינו בו זמנית.
"ובכן טוב ויפה," ענה כירון, שהיה ברור שהוקל לו שהבחירה של החבר השלישי הלכה כל כך מהר. "מארק כריסטיאן זנדק, ליליאנה ג'ונסון ואריק ווראגו הם אלו שייצאו למסע החיפושים מחר בבוקר."
כולם השתתקו באותו הרגע. זאת הייתה קביעה.
חייכתי לעצמי חיוך מרוצה.
כירון פיזר את כולם, וכל אחד עזב את ההיכל.
בסופו של דבר חזרתי לביתן הרמס.
באותו הלילה התרגשתי מידי ולא יכולתי להירדם.
היה צפוף וחנוק בפנים אז התיישבתי בחוץ מחדש.
התיישבתי על האדמה מחוץ לביתן.
שוב פעם שמעתי רחשים לידי.
"מארק?" שאל הקול הנשי מהלילה שעבר.
"כן," עניתי.
"אנחנו באמת חייבים להפסיק להיפגש ככה," אמר הקול.
"נכון," אמרתי בחיוך.
הרגשתי שהיא מתיישבת לידי, אבל לא הצלחתי לראות כלום. היה חשוך מידי.
"אז אתה יוצא למסע חיפושים?"
"כן."
"בהצלחה, דבר ראשון," היא אמרה.
"תודה," אמרתי. "אבל אני פוחד שאני לא אצליח."
"למה לא? יש לך את אוט."
"אבל אוט עדיין לא יכול להטיס שלושה אנשים, והוא לא הפתרון להכל. זה מסע מסוכן."
"אני סומכת עליך," היא אמרה לי.
היא אחזה לי ביד.
המגע שלה היה חמים.
"איך את מסוגלת לראות בחושך הזה?" שאלתי.
היא צחקה צחוק נעים.
"לא יודעת. אתה לא?"
"לא."
"חהחה! אני מצליחה במשהו יותר ממך, הו, מארק הרוכב," היא אמרה.
חייכתי חיוך מטופש לעצמי.
"כן…" מלמלתי. "אכן כן."
השיחה המשיכה וזרמה באופן מפתיע.
גיליתי שהיא מאוד אוהבת חתולים, והיא גידלה חתול בבית עד שאמא שלה כעסה עליה שהוא הורס את הספות.
היא, בדיוק כמוני, אהבה קומיקסים של העיתון, כאלו שנגמרים בשורה אחת.
גם היא נכשלה בלימודים, אבל השקיעה בהם.
היא הייתה ממש מגניבה. היה לי חבל שאני נוטש אותה מחר.
"אנחנו חייבים להיפגש שוב," אמרתי.
"לגמרי," היא ענתה.
מוזר… כשנרדמתי, רק אז שמתי לב שהיא אפילו לא טרחה לומר לי את השם שלה.