לא כל הנוצץ זהב – פרק 50!!

רוב החניכים התחילו להתלחש בנוגע לנבואה בזמן שכירון ושני חניכים מבני אפולו בחנו את הנער כדי להיות בטוחים שהוא בסדר.
"תזכירי לי מי ומה הוא." ביקשתי מסוזן.
"תום. הוא האורקל של המחנה. הוא נותן לנו נבואות בנוגע למסעות חיפושים." סוזן הביטה לכיוון כירון. "אבל אני לא מצליחה להבין למה כירון החליט שדווקא החדש, מארק, צריך להנהיג את המסע. נכון שהוא רוכב, אבל…"
היא משכה בכתפיים שלה והביטה במארק, כאילו היא שוקלת אם הוא בכלל יצליח לעמוד במעמסה של מסע שלם.
"בן הכנף יסור אל העץ…" חזרתי על דבריו של תום.
"כן, אבל למארק אין כנפיים." סוזן הרהרה.
כירון, שגמר לבדוק את תום, הזדקף והכריז: "עכשיו מארק יבחר את שותפיו למסע."
זעם התלקח בתוכי תוך רגע. האם ייתכן שרק בגלל שלמארק יש דרקון הוא מקבל יחס עדיף שכזה על פני שאר החניכים? סתם בגלל שלו יש יצור מגודל ומפלצתי שיכול לירוק אש?
"אני מתנגדת!" קולי הפתיע אפילו אותי.
החניכים הפנו את מבטם ממארק אליי. מבולבלים. כירון הביט בי בהבעה משונה.
"מתנגדת?" שאל.
"מי החליט שמארק הוא זה שצריך להנהיג את מסע החיפושים הזה?" שאלתי והבטתי לרגע במארק בהתרסה.
"ובכן, למארק יש את אוט, מה ש- " כירון התחיל אבל אני מיהרתי לקטוע אותו.
"רק בגלל שמארק יש דרקון, זה הופך אותו לטוב משאר החניכים פה במחנה?" שאלתי בכעס, שילבתי את זרועותיי על חזי. "ובכלל, בנבואה של תום נאמר 'בן הכנף'. לא זכור לי שלמארק יש כנפיים."
"אבל לאוט יש." מארק התערב.
"אולי לא תערב את חיית המחמד שלך כל הזמן?" המדריך של ביתן ארס, בחור שרירי ומרושע למראה, הביט במארק.
עד לפני שנתיים, ככה סוזן סיפרה לי, הייתה מדריכה אחרת לביתן ארס, קראו לה קלאריס, והיא הייתה מרושעת יותר מכל בן ארס אחר במחנה. הבחור הזה, ראלף, היה המדריך הבא בתור. ועכשיו הוא זכה במקום של קלאריס. סוזן אמרה שהוא לא מפחיד כמו קלאריס. וזה רק גרם לי לתהות עד כמה קלאריס הייתה מפחידה, בהתחשב בעובדה שראלף מפחיד מאוד.
"הוא לא חיית מחמד!" קולו של מארק היה כועס.
"טוב, מבחינתי היה צריך להשמיד אותו מהרגע שנכנס לגבולות של המחנה שלנו." ראלף אמר, מדגיש את המילה האחרונה.
"למה אתה מתכוון 'שלנו'?" מארק השיב. "גם אני חלק מהמחנה הזה."
"רק בגלל שיש לך דרקון." התערבתי והוספתי בנבזיות: "אתה חושב שהיה לך חלק במחנה הזה אילולא המפלצת שלך?"
"הוא לא מפלצת!" קולו של מארק התגבר והיה רציני וזועם.
"היצור הזה נחשב מפלצת בדיוק כמו כל דרקון פרא אחר!" ראלף השיב.
משהו התלקח בעיניו של מארק, לרגע אחד, הייתי בטוחה שצבע עיניו הפך זהוב, אבל זה נעלם באותה המהירות שזה הגיע.
"הוא – לא – מפלצת!" זעמו של מארק היה מבעית, עד כדי כך שרוב החניכים שעמדו לידו לקחו צעד לאחור. נער שעמד ליד מארק תפס בכתפו לפני שיספיק להסתער על ראלף, שדווקא נראה מרוצה מהסיטואציה וחייך חיוך רחב של הנאה.
"מספיק!" קולו של כירון השתיק את ההמולה שאיימה לפרוץ. "ליליאנה ג'ונסון, אם יש לך משהו לומר, תגידי אותו בלי עכבות, בבקשה."
"טוב!" אמרתי וצעדתי קדימה, הבטתי ישר לעבר כירון ואש המדורה התפצחה. האש הונמכה ונצבעה באדום כהה ומאיים.
"אני חושבת שמישהו אחר צריך להנהיג את המסע הזה." אמרתי.
מארק בהה בי כאילו סטרתי לו.
"מה זה?!" הוא שאל בחוסר אמון וצעד לעברי, עד שנעמד ממש מטרים ממני.
לרגע, רק הבטנו זה בזו. והרגשתי, פשוט הרגשתי, עד כמה הוא כועס.
"אמרתי: מישהו אחר צריך להנהיג את המסע." חזרתי בקול ברור, דיברתי אל מארק כאילו היה ילד קטן שלא קלט שעליו להיענש על מעשה שעשה.
"ומי את שתחליטי?" הוא השיב, קולו רם וחד.
"אני לא מחליטה." השבתי לו בטון מזלזל. "הנבואה מחליטה."
"אבל – "
"הנבואה אמרה 'בן הכנף'." קטעתי אותו עוד לפני שהתחיל לדבר שוב.
"אז מה?" מארק שאל.
"אז אני אומרת שבן הרמס צריך להנהיג את המסע." הסברתי לו, לאט וברור. "אחד הסמלים המוכרים של אבא שלי הוא הנעליים המכונפות. 'בן הכנף'. זה מתאים."
הבטתי במארק כאילו ציפיתי שיסתור אותי, אבל למעשה, זאת הייתה תיאוריה הגיונית מאוד. וראיתי את זה על פניו כיוון שעכשיו זה היה נראה לא רק כאילו סטרתי לו, אלא כאילו גם השפלתי אותו בפומבי.
אני מניחה שאכן עשיתי את זה בצורה מסוימת.
"אז מה את בעצם מציעה?" כירון הביט בי וחיכה לתשובה, אבל הוא לא נראה מופתע, הוא היה נראה רגוע, שליו. כאילו ציפה לזה.
הבטתי במארק בהתרסה כשאמרתי: "אני אנהיג את המסע."