לא כל הנוצץ זהב – פרק 5

"אבא טיפש." מלמלתי לעצמי. "האבא הכי טיפש בעולם." בעודי צועד לאורך המדרכה.
הנוף של ההר כבר היה ממש מול העיניים שלי. עצים ירוקים ושופעים צמחו שם, ואני התכוונתי להתחיל לטפס.
היו לי שתי השערות למה אבא שלי אפילו לא טרח לחפש אותי.
ההשערה הראשונה הייתה שהוא פשוט היה עצלן, והוא החליט שאם ברחתי מהבית סופסוף הוא יוכל באמת להיות חופשי.
ההשערה השנייה שלי הייתה זה שהוא ידע שזה חסר תקווה. הוא היה יחסית כבד גוף ומלא בלא מעט שומנים, בשעה שאני הייתי צנום ואתלטי מכל הפעמים שאני ואריק התחרינו בינינו במשחקים של טיפוס או ריצה וכדומה. הוא ידע שאני אהיה מהיר מידי בשבילו, או שאולי הוא כבר היה רגיל לכך שאני בורח מהבית.
"שונא אותו" מלמלתי לעצמי.
ההר לא הפחיד אותי כמו שהוא הפחיד לא מעט מהאנשים. נכון, אז אולי הוא קצת אפל בחלקו, ואולי יש בו הרבה נחשים, אבל נחשים לא הפחידו אותי.
טיפסתי לעבר חלק נחמד בהר שבו הדרך לא הייתה מסומנת.
שנאתי ללכת בדרך כמו כולם. אני אהבתי לפלס את הדרך שלי. ככה עשיתי גם כשברחתי מאבא שלי כשהוא לקח אותי לטיול בעיר הבירה של סלובקיה – ברטיסלבה.
ככה עשיתי גם בפעם שברחתי ממנו בפארק המים ההוא…
ברחתי הרבה פעמים מאבא שלי. שנאתי אותו.
לא רציתי להיות קרוב אליו אף פעם. הוא תמיד הצליח לפגוע בי.
המשכתי לטפס על ההר שלפתע נתקלתי באבן בצד השטוח בחלק הקדמי של הנעל.
איבדתי שיווי משקל ונפלתי לאחור על הקרקע.
בגלל השיפוע של ההר מצאתי את עצמי מתגלגל לאחור בכוח.
קיללתי בשטף כשאשר פגעתי באבן והועפתי לאוויר ולבסוף חטפתי חזרה מהאדמה.
לבסוף נתקלתי באבן כבדה וכואבת.
זה כבר היה סף כוח הסיבולת שלי.
צעקתי בכאב, וממש יכולתי לראות כוכבים.
כבר הייתי משוכנע שמרוב הזיות ראיתי כוכבים אמיתיים.
צמצמתי את העיניים.
ראיתי משהו זהוב, עד שלבסוף גיליתי שאלו טיפות מים שאור זהוב פגע בהן.
הסתובבתי וראיתי במה פגעתי.
זה היה עצם זהוב ונוצץ שהיה נראה כאילו הוא מכיל אנרגיה בתוכו. כמו כדורי הפלסמה האלו שרואים במוזיאונים.
האבן הייתה אליפטית ובגודל של ביצת יען. אולי קצת יותר גדולה.
היא נצצה כולה בצבע הזהוב הזה.
כאשר נגעתי באבן דבר ראשון הופתעתי לגלות שהיא חמה, כאילו חוממה במיקרוגל בלתי נראה.
דבר שני, ראיתי את האנרגיה מזמזת לכיוון שלי, מה שהפחיד אותי ועם זאת השרה עלי מעין שלווה משונה.
האבן הזו לא הייתה שגרתית, וידעתי את זה.
הנחתי שזה משהו שאיזה מדען איבד כאן.
שמעו, הייתי נואש, והייתי צריך כסף. לא הספיק לי הכסף בעבודה שעבדתי בה בשביל להרוויח קצת כסף. החלטתי לקחת את האבן במטרה למכור אותה.
האבן שקלה מעט יחסית למה שציפיתי. הרגשתי שהיא קשה מאוד.
"לאן ברחת הפעם?" שאל אותי אבא שלי עם כעס.
"מה זה עניינך?" שאלתי בכעס.
הלכתי לחדר שלי, בעודי מחזיק את האבן הזהובה.
"מה זאת האבן הזאת ששם?" הוא שאל.
הסתובבתי אליו.
"מזכרת." אמרתי.
עליתי לחדר שלי והחבאתי את האבן בין השמיכות בארון.
הלכתי לבחון את הפצעים שלי במראה.
ראשית כל – על המצח שלי היה חתך מדמם שבו דם לח עדיין נטף.
היה לי סימן כחול גדול על הזרוע הימנית שלי, וחתך ביד שמאל.
הרגל שלי כולה הייתה אדומה מחבלות וחלקה גם מדממת.
כל הדם הזה גרם לי לצמרמורת.
אתם בטח תוהים איך זה שלאבא שלי לא היה אפילו מעט מחשבה לשאול אותי איך אני מרגיש לאור כל הפציעות האלו.
לדעתי פשוט לא אכפת לו.
נשארתי סגור בחדר שלי, ונעלתי אחרי את הדלת – בוהה באבן המסתורית.
אני לא זוכר מתי. אני רק זוכר שנרדמתי מתישהו, כשהאבן על המיטה לידי, ואני שוכב על הבטן.