לא כל הנוצץ זהב – פרק 49

"זה נכון," אמר הבחור.
"מה?" מלמלתי, לא מבין על מה הוא מדבר.
שמעו, ברגע שנער כלשהו מוזר רץ פנימה וכולם משתתקים, ברור שמשהו רע קרה, אבל מה כבר יכול לקרות?
"השמועות. הגשם," אמר הנער במבט דרמטי.
"מי זה?" שאלתי את מי שהיה לידי. נער גבוה עם שיער קצר כהה.
"זה תום. הוא האורקל שלנו."
"אורקל?" שאלתי.
"חוזה העתידות," הוא מלמל לי.
"למה צריכים חוזה עתידות?" שאלתי, בוהה בו במבט מבולבל.
"טוב, זה בגלל שלפעמים יש מסעות חיפושים ונבואות," הוא ענה לי.
חשבתי לי בראש על זה שכירון אמר שאני צריך לצאת למסע חיפושים.
אז הנבואה של הבחור הזה למעשה תהיה הנבואה למסע שלי?
"היה לי חיזיון," הוא הודיע ברוב חשיבות.
"פואנטה, בחור, פואנטה!" קראה משהי מהקהל.
הבחור בהה בה, ואז לבש שוב עטרת פנים מסתורית.
"השמועות נכונות. האל הגדול זאוס נפל למשכב," אמר הבחור.
מיד התחילו התלחשויות.
לי זה לא חידש כלום. שמעתי את זה כבר.
"ובכן, היה לי חיזיון בו ראיתי את זאוס," הסביר תום.
"פו-א-נטה!" קרא אותו הקול מהקהל.
"ובכן, הוא חולה, ויש רק דבר אחד שיציל אותו! תפוח הזהב מגן ההספרידות!" הכריז תום ברוב חשיבות עצמית.
"ובכן," קטע אותו כירון, וסימן לו לחכות.
תום (באי חשק, אני מוכרח לציין) זז מהמקום שלו.
"ובכן, כבר נבחר בחור למסע החיפושים. הרוכב שלנו – מארק כריסטיאן זנדק," הכריז כירון.
כולם הסתובבו להביט בי.
"כן, כן," אמרתי. "עכשיו די לבהות בי."
כולם המשיכו לבהות בי.
"ובכן, זהו מסע החיפושים – ללכת להציל את זאוס. להשיג את התפוח מההספרידות בשביל להביא לאולימפוס לזאוס," הסביר כירון.
"אבל איך זה מסע חיפושים אם אין נבואה?!" קרא איזה משהו מהקהל.
"תהיה," הבטיח כירון. "בינתיים, מארק, אתה רשאי להחליט מי השניים שיבואו איתך."
שנאתי להיות במרכז העניינים.
אם יש משהו שאני שונא – זה להיות במרכז.
תמיד כשאומרים לי לקום ולצאת החוצה באמצע שיעור אני שונא את זה כי אני יודע שכולם מסתכלים עלי, וזה הלחיץ אותי.
אני גם שונא לעבוד כשבוהים בי. אני לא מסוגל לעשות שום דבר אם יש משהו ליד שמסתכל על כל צעד וצעד שאני עושה, אלא אם כן זה אריק. אריק היה יוצא דופן.
היה לי ברור שאני אקח את אריק, אבל את מי עוד יכולתי לבחור?… לילי? לא. ממש לא.
רוב הזמן לילי התנהגה אלי בצורה בלתי אפשרית. לא רציתי אותה מסע שלם.
ואז תום התקפל לשניים, וקם שוב.
העיניים שלו היו ירוקות שממש זהרו.
"בן הכנף יסור אל העץ,
משם את הפירות ייחלץ.
להציל את האל,
ההולך וקמל.
וברגע שהכל ייראה אבוד,
יגלה כי הוא לעולם אינו לחוד." הוא אמר בקול עתיק ונחשי.
ואז הוא קרס על הרצפה.
"וזו הנבואה שחיכינו לה," אמר כירון במתק שפתיים.