לא כל הנוצץ זהב – פרק 48

בזמן שמארק הלך לדבר עם אריק, אני ישבתי בביתן ושמעתי מוזיקה. לפחות עד הרגע שבו שיינה תלשה לי את האוזניות מהאוזניים וחייכה אלי את אחד החיוכים המטופשים שלה.
"מה?" שאלתי בחוסר התלהבות, כי ידעתי כבר מה היא הולכת להגיד.
"נו?" היא שאלה. "את עדיין שונאת אותו?"
"טוב, אז אולי הוא לא ממש נורא." הודיתי. "הנה. הודיתי בזה, מרוצה?"
היא הנהנה.
"את יודעת, נראיתם די קרובים לטעמי." היא צחקקה.
"אוף, תהיי בשקט." אמרתי והחזרתי את האוזניות למקומן.
שיינה נעמדה והלכה לדבר עם סוזן, הגשם בחוץ התחיל להיחלש ואני תהיתי מה לעזאזל גורם לו. אחרי הכל, זאוס אמור לדאוג הגשם לא ירד במחנה. אבל מה יכול לפגוע במלך האלים עד כדי כך שלא יוכל לדאוג למשהו פשוט כל כך כמו אקלים במחנה הקטן הזה?
יכול להיות שזאוס חולה או משהו? מצד שני, אל יכול להיות חולה בכלל? ואם כן, הוא שוכב באיזו מיטה ענקית וכל שאר האלים מתכנסים סביבו כדי להביא לו את כרטיסי הברכה הקטנים שבהם מאחלים החלמה מהירה? הסיטואציה נראתה לי כל כך הזויה שהתקשיתי לדמיין אותה.
מישהו הניח יד על כתפי. הרמתי מבט אל סוזן והורדתי את האוזניות.
"מה קורה?" שאלתי.
"אות הקונכייה." סוזן אמרה והעבירה את מבטה על הביתן המתרוקן.
"אבל כבר אכלנו ארוחת ערב." אמרתי בהפתעה קלה.
"לא הקשבת לכירון?" היא שאלה והקימה אותי. "יש היום מדורה."
"בגשם?" שאלתי בתמיהה.
תבינו; כשאני מדמיינת מדורה, אני חושבת על קרשים בוערים באמצע היער, או באיזה מקום פתוח באוויר הלילה; על ילדים אוכלים מרשמלו על מקל חרוך, על תפוחי אדמה שרופים מדי, ועל שירי מחנה ממש גרועים.
"לא, בגלל הגשם המדורה תהיה באצטדיון של הזירה בחרב." סוזן הסבירה.
הבטתי בה בהפתעה.
"מה אם משהו יישרף?"
"מה כבר יכול להישרף?"
"לא יודעת, אין שום דבר דליק בזירה?"
"בטח שיש."
"אז למה אנחנו עושים את זה שם?"
"כדי לא להיות בגשם, אולי?"
"אז למה בכלל לעשות מדורה בזמן שיורד גשם?"
סוזן הסתפקה במשיכת כתף אחת.
"אי אפשר לדחות את זה?" המשכתי להקשות.
סוזן נאנחה.
"ממש לא אכפת לי אם אפשר או לא." היא הודיעה לי. "אני מסבירה עובדה – יש. ואנחנו צריכות להיות שם. בואי כבר."
אז היא גררה אותי לטיפות הגשם האחרונות, האוויר עדיין היה קר יחסית, אבל לפחות כבר לא ירד גשם הזלעפות שהיה קודם.
כשהגענו לזירה, כל הילדים כבר הצטופפו סביב מדורה ענקית במרכז הזירה. האש שזהרה שם הייתה בצבע אדום, צהוב וכתום, והגובה שלה היה אדיר. למרות ששמתי לב שלא היו כל כך הרבה עצים שיוכלו להגיע לגובה של כמה המטרים שהיו שם.
"איך..?" שאלתי את סוזן והצבעתי על המדורה.
היא הבינה את השאלה ומיהרה להסביר: "אש המדורה מכושפת, היא משתנה לפי מצב הרוח הכללי של החניכים."
"אז זה שהיא גבוהה ו… מוארת ככה – " לא מצאתי מילה טובה יותר. "- זה אומר שכולם פחות או יותר שמחים?"
"כן." היא הנהנה. "האווירה טובה, למרות הגשם."
הבטתי בחניכים וחייכתי חיוך אירוני למראה חניכים קטנים ממני, כבני אחת עשרה או שתים עשרה שהחזיקו מקלות מרשמלו ואכלו אותם.
"אז מתי אנחנו נקבל מרשמלו?" שאלתי.
"ברגע שתרצי." סוזן חייכה והצביעה לעבר המדורה, שם כמה חניכים צלו מרשמלו כדי שיהפוך לנוזלי טיפה. חייכתי בהתלהבות.
"אז למה אנחנו מחכות?" שאלתי.
הלכתי לעבר החניכים ההם וקיבלתי מקל של מרשמלו. ואז התיישבתי ובהיתי באש המכושפת. חוץ משהייתה גדולה ומרשימה, היא גם הייתה חמימה ונעימה.
שני חניכים התיישבו לידי ואני כמעט לא זיהיתי אותם עד לרגע שממש דיברו אליי.
"היי לילי." מארק חייך.
אריק חייך גם הוא.
בהיתי בשניהם רגע ארוך לפני שהצלחתי לפקוד על פה לדבר.
"היי." הצלחתי לומר.
"תנסי להראות פחות מופתעת." מארק הציע. "נכון שאנחנו ממש מגניבים ומקובלים ואת לא, אבל – "
החטפתי לו אגרוף זועם לכתף וקמתי בכעס.
"איך בכלל חשבתי שאתה -נחמד- ?" שאלתי בכעס והסתלקתי.
הייתי די בטוחה ששמעתי את אריק ממלמל: "מה יש לה?" ואת מארק עונה: "בנות." אבל התעלמתי ובחרתי להתיישב ליד שיינה, שמיד התחילה להציק לי בנוגע למארק.
נאנחתי ובהיתי בנער שנכנס בריצה לזירה. היה לו שיער חום ונמשים כתומים על הפנים, הוא נראה יחסית מבוגר, כבן תשע-עשרה אולי, ועיניו היו ירוקות מדי. בוהקות.
כל החושים שלי נדרכו והשקט שהשתרר בזירה הוכיח לי שצדקתי בנוגע לזה שמשהו לא בסדר. ואז הנער פתח את פיו והתחיל לדבר.