לא כל הנוצץ זהב – פרק 46

אחרי ארוחת ערב קצרה מאוד ומהירה, כולם התפזרו לביתנים שלהם.
"יורד יותר מדי גשם." סוזן הרהרה בקול.
ישבתי על הדרגש שקיבלתי ונדנדתי את הרגליים קדימה ואחרונה באוויר. סוזן בהתה דרך החלון החוצה. טיפות מים נפלו על האדמה, ראיתי כמה חניכים רצים לביתנים שלהם או ממהרים לאינשהו.
"גשם זה דבר טוב, לא?" השבתי באיחור.
הרגשתי שכמה מהחניכים מביטים בי, אבל אני רק בהיתי עדיין החוצה. גשם לא היה חדש לי, וגם הקור שמגיע איתו בדרך כלל. תבינו, בדרך כלל בקיימברידג' לא יותר מדי חם. וכשיורד גשם, זה חתיכת גשם. אז לי לא היה כל כך קר, ולא הבנתי למה לכולם אכפת כל כך אם יש טיפה יותר גשם.
"לא אמור לרדת גם במחנה." סוזן השיבה והביטה בי.
החזרתי לה מבט.
"בגלל הגבולות כל זה. אמרת לי את זה." השבתי. "זאוס אחרי לזה, לא?"
כמה חניכים שהקשיבו לשיחה שלנו הנהנו. מישהו פתח את הדלת, וכשהוא נוטף מים הוא הושיט לסוזן תרמוס גדול. היה בו מספיק מקום ליטר לפחות של תה בריטי. ועד כמה שזה נשמע מצחיק לחלקכם, לא תאמינו מה הייתי עושה בשביל לשתות עכשיו תה כזה.
סוזן שלפה מאיפשהו כוסות קלקר קטנות והנער שהביא את התרמוס הוריד את הכובע שכיסה על פניו ואז יכולתי לראות מי הוא; סמואל. אחד מאחיי. הוא נכנס למקלחת של הביתן, כנראה כדי להחליף את הבגדים הרטובים, וכשיצא שיערו עוד היה רטוב.
סוזן חילקה את כוסות הקלקר לכולם. באופן מפתיע, היו מספיק כוסות לכולנו. ואז סמואל פתח את התרמוס ומזג לכל אחד קצת משהו חם וחום לתוך הכוס.
"שוקו?" שאלתי והבטתי בכוס שלי, מבואסת.
סמואל הנהן וחייך אליי חיוך מתנצל.
בחוץ הבזיק ברק ומיד אחריו בא רעם די חזק.
"משהו פשוט לא בסדר." סוזן קבעה.
"מה כבר יכול לקרות?" שאלתי.
כמה חניכים נראו מהורהרים בדיוק כמו סוזן, אבל רובם הביטו בסוזן, מבולבלים, בדיוק כמוני.
הדלת נפתחה שוב ומשב קור חדר לתוך הביתן. מארק נכנס לביתן והביט בבגדים הרטובים שלו, ואז הרים מבט אל סוזן, כאילו פחד שתצעק עליו על שהרטיב את כל הביתן.
"כנס." זה היה כל מה שסוזן אמרה.
הוא נכנס וקיבל כוס ושוקו מסמואל. מארק התיישב על שק השינה שלו ולקח שלוק מהשוקו החם.
"חבל שאין לנו מרשמלו." הוא הרהר בקול.
כמה חניכים תקעו בו מבטים, ואני רק קמתי ממקומי בהחלטה של הרגע ושלפתי שקית מהתיק שלי.
"קח." זרקתי לו את השקית הקטנה.
מארק תפס אותה בזריזות וביד אחת, כשידו השנייה עוד מחזיקה את המשקה החם. הוא בהה בשקית המרשמלו הקטנה ואז בי.
"תודה." הוא אמר, קולו היה מופתע משהו.
"אני לא ממש אוהבת מרשמלו." השבתי ואז עיקמתי את האף למראה הכוס שלי.
"או שוקו." הוספתי.
"את בטח תעדיפי תה בריטי משובח, הא?" הוא שאל, מחייך ומשועשע.
הנהנתי בתשובה.
"אגב, רוצה את זה?" הרמתי מעט את הכוס שלי כדי להראות לו למה התכוונתי. "חבל על זה, ואני רואה שלך טעים."
וכן, מארק כבר הספיק כמעט לגמור את המשקה שלו, כשכולם עדיין נשפו על שלהם על מנת לקרר אותם.
מארק האדים קצת, כנראה ממבוכה, ואז מלמל: "רק אם את בטוחה."
כשניגשתי אליו ונתתי לו את הכוס שלי, הרגשתי שוב את ההרגשה הזאת, שאנחנו חברים. ושמארק אולי לא כזה נורא. ואולי, רק אולי, אני מתחילה לחבב אותו.
הוא הודה לי בשקט כשהתיישבתי לידו, על שק השינה שלו, ושתה גם את המשקה שלי. הבטתי בו ואז העברתי את מבטי אל שיינה, שהביטה בי ואז במארק. היא חייכה אליי וכשמארק לא הביט לכיוונה היא העמידה פנים שהיא מנשקת את הכרית שלה, וכשראיתי את זה פרצתי בצחוק.
שיינה חייכה חיוך רחב, בעוד שמארק בהה בי ומרשמלו נתלה בידו, בדרך לפיו.
"מה?" שאלתי. עצרתי את צחוקי והבטתי בו.
"את צוחקת!" הוא אמר בדרמטיות ופער את עיניו. "לא ידעתי שאת מסוגלת לזה."
חייכתי אליו בתשובה.
"יש הרבה דברים שאתה לא יודע עליי." השבתי, ואז הנחתי אצבע על סנטרי, מהורהרת. "ואני גם לא יודעת הרבה דברים עלייך, כשחושבים על זה."
הוא צחק. הצחוק שלו היה מידבק מעט והרגשתי שאני מחייכת.
"חשבתי שאמרת שבקושי יורד כאן גשם." חניך די חדש יחסית שאת שמו לא זכרתי פנה אל סוזן.
סוזן חזרה להביט דרך החלון ונראתה מהורהרת.
"זה באמת לא רגיל." הודתה.
"אז כנראה שמשהו קורה." הערתי.
מארק חזר להביט בי.
"מה?" שאלתי.
"את כנראה צודקת, ג'ונסון." הוא אמר והחזיר את מבטו לכוס השוקו שלו, שכבר התרוקנה.
"בנוגע למה?" שאלתי, מבולבלת. "בנוגע לדברים שקורים?"
"גם," הוא השיב. "אבל אני התכוונתי לדברים שאני לא יודע עלייך."
הנהנתי והבטתי באצבעותיי במבוכה.
ולמרות הגשם שטופף על החלונות, למרות דיבורם הרועש של חברינו לביתן, ולמרות הרעם שבדיוק התגלגל בשמיי הלילה, הצלחתי לשמוע את מארק ממלמל: "וגם לדברים שאת לא יודעת עליי."