לא כל הנוצץ זהב – פרק 42

אני מודה שקצת ריחמתי על מארק.
הוא לא היה בבוקר וסוזן חטפה כזאת קריזה שהיא שברה בטעות את האגרטל של הביתן, שבתוכו שחו כבר די הרבה זמן פרחים מתים. האמת שחשבתי שהיא מנצלת את הכעס כדי להיפטר מכמה דברים, כמו האגרטל המגעיל ההוא לדוגמה. בכל מקרה, היא שלחה את כולנו לארוחת בוקר וחיכתה לו בביתן. כולנו עברנו על פניו בחוץ ולא טרחנו לומר לה שהוא שוכב בחוץ.
אולי היינו מגעילים כלפי סוזן, אבל היי, אתמול היא שלחה אותנו לישון מוקדם כשעוד היינו היפראקטיביים לגמרי. זה מה שנקרא: נקמה.
אז כשחלפתי על פניו של מארק הבוקר הבנתי שאתמול אמרתי לו שאני לא אעשה לו כלום בלילה, אבל ברגע שראיתי אותו בבוקר, השיחה שלנו על אריק עלתה בי עוד פעם ורציתי להעיר אותו בסטירה מצלצלת. במקום זה הסתפקתי בלקיחת טוש שחור מהתיק שלי ובציור שפם צרפתי על פניו של מארק הישן.
תהיתי מה הוא יעשה כשיתעורר ויגלה את זה. קיוויתי שיכעס, שיתעצבן. אבל הייתה לי הרגשה שהוא יעמוד מול המראה של הביתן ויצחק, וימלמל משהו כמו: "נו באמת, לילי. זה הכי טוב שלך?" למעשה, תהיתי ברצינות מה הוא יחשוב על המחווה הזאת. כבר לא היה לי מושג איפה אני והוא עומדים.
כלומר, אתמול בערב ממש אפשר היה לחשוב שאנחנו חברים. מעולם לא הגעתי למצב שבו אני צריכה לשקול את הדברים לפני שאני מדברת עם מישהו, אבל נראה שמארק פשוט הוציא את זה ממני.
אוי, אלים, הוא הופך אותי לטובה יותר? המחשבה המטרידה הסתובבה במוחי בזמן שישבתי עם האחים שלי בשולחן הרמס ואכלנו את ארוחת הבוקר שלנו. הבטתי בלחמנייה שלי, שמרחתי עליה כמות מכובדת של שוקולד ופתאום הרגשתי ממש רע, וכל התיאבון ברח לי ברגע שהבנתי מה ההרגשה הרעה הזאת: מארק עמד במדשאות והביט לכיוון חדר האוכל. הבטתי בו והוא הביט ישר אליי. לא הייתי בטוחה אבל אני חושבת שהוא סימן לי משהו, מעין תנועה כועסת.
שלפתי את הטוש השחור מהכיס האחורי שלי ובהיתי בו כשמארק התקרב, הוא כבר ידע שזאת אני. ואז הבחנתי בכתוביות: "עמיד במים." הרמתי מבט אל מארק שבדיוק התיישב ליד השולחן בהבעה זועפת מתמיד.
לרגע אחד, אני מודה שפשוט בהיתי. סוזן כנראה ממש כעסה על מארק ואין לי מושג על מה היא חשבה, אבל הצבע השחור כבר לא היה על הפנים שלו, במקום זה היה למארק רק סימן די אדום מעל השפה. צחקקתי לעצמי, מרוצה שלפחות הוא חטף קצת על ההערות שלו מאתמול.
הרגשתי מישהו בועט בי מתחת לשולחן והבטתי במארק, רציתי להיראות כועסת אבל זה היה כל כך מצחיק שלא עמדתי בזה וחייכתי.
"מה?" שאלתי בקול תמים. "זאת לא אשמתי שהבוקר שלך לא משהו."
מארק נעץ בי מבט מרושע.
"את בטוחה שאין לך שום קשר?" הוא שאל, טון דיבורו היה זועם ממש.
חייכתי אליו כשעניתי: "בטוחה במאה האחוזים. ותתפלא שאותם לא ציירתי בצבע עמיד במים."
"זה לא מצחיק!" הוא מחה בכעס, ואז הביט בגופו בפאניקה כדי לבדוק אם באמת ציירתי עליו את המספר מאה.
צחקתי שוב וקיבלתי בעיטה נוספת. הבטתי בו כשנראה עצבני כל כך.
"אז איך הורדת את זה?" שאלתי בהרמת גבה. "ומה סוזן כבר אמרה לך?"
"מה שסוזן אמרה לי הוא לא עניינך, ליליאנה." קולו של מארק היה חד ונוטף ארס.
"אל תקרא לי ככה." הזהרתי אותו. "אני שונאת את השם הזה."
"איזה שם?" הוא שאל. "ליליאנה? ליליאנה ג'ונסון, נכון?"
הרגשתי את החום מציף את הלחיים שלי בכעס.
"שלא תעז – !" התחלתי, אבל הוא קטע אותי כששאל: "מה לא להעז, ליליאנה?" כשהוא מדגיש את השם המלא שלי.
"תפסיק!" צעקתי בכעס, לא היה אכפת לי שכבר רוב החניכים הביטו בי ובמארק במבט מסוקרן. נכון שביתן הרמס היה מקור מצוין לשמיעת רכילויות, אבל בדרך כלל אנחנו לא המקור לרכילויות עצמן.
"להפסיק מה?" הוא הרים גבה בשעשוע ופרש את ידיו לצדדים עד כמה שיכל בגלל הצפיפות.
"להפסיק לקרוא לך בשמך המלא? לזה את מתכוונת ליליאנה?" הוא המשיך באכזריות.
תבינו, אני שונאת את השם הזה בגלל כמה סיבות: אחת מהן היא אמא שלי שנתנה לי את השם הזה, אחרת היא שהשם הזה קשור לסבתא שלי, שאמא שלי רצתה שאהיה כמוה – אבל מעולם לא הייתי דומה לה.
סבתא שלי…
היא הייתה האדם היחיד שבאמת אהבתי. היא הייתה קטנה ומקסימה; עדינה, לא פרועה ומשוגעת. יפה ונעימה. לא עם תסרוקת שעשתה בעצמה כדי להכעיס את אימהּ. לא רציתי להיות כמוה, אם אגיד את זה, זה יהיה שקר. אבל היא אהבה אותי כמו שהייתי, ולא כמו אמא שלי לא ניסתה לשנות אותי, ואני אהבתי אותה כמו שהיא הייתה. ובגללי היא סבלה בימיה האחרונים, כי –
"אני מדבר אלייך, ליליאנה." קולו של מארק העיר אותי מהזיכרונות הכואבים שנשאבתי לתוכם.
קמתי בכעס, רכנתי קדימה לעבר מארק והבטתי בו במבט קר ככל שיכולתי. דמעות צרבו את עיניי אבל הבטתי בו ביציבות. נשבעתי לעצמי שלא אבכה, לא מול הבחור הזה, שממש חיכה לזה. ולא מול כולם, שצפו בנו כאילו היינו הצגה משעשעת.
"אתה כזה לוזר, מארק," אמרתי לו בקול חד וקר כמו מבטי. "ואם אתה מוציא את התסכול שלך על אנשים אחרים שניסו לצחוק איתך, אם אתה לא יודע לסתום את הפה כשאתה צריך – לך לטרטרוס."
הוא התרומם ממקומו בתורו והשיב: "מתחסדת אחת, את לא יותר טובה ממני, ליליאנה."
ואז הוא קירב את ראשו אליי ולחש ככה שרק אני יכולתי לשמוע: "ותפטרי כבר מהמבטא המעצבן הזה, ג'ונסון. אריק מעדיף אמריקאיות."
ההערה שלו כל כך פגעה בי שנסגתי צעד לאחור, אבל מאחוריי היה הספסל שעליו ישבתי ואני נפלתי חזרה למצב ישיבה. מארק הביט בי במבט אטום מרגש.
התנשמתי במהירות, הבטתי לעבר שולחן אפולו כדי למצוא את אריק, הוא רק הביט במארק ואז בי במבט מוזר. הוא קם על רגליו כאילו שקל לבוא לדבר איתי או עם מארק, זה הספיק לי כדי לפעול. מיהרתי לקום על רגליי ולברוח משם, כשהדבר היחיד שמהדהד בראשי היא ההערה המרושעת של מארק.