לא כל הנוצץ זהב – פרק 41

הדבר היחידי שיכולתי לעשות באותו הרגע היה להחזיק את הצחוק שלי בפנים, כי אחרת לילי ככל הנראה הייתה תוקעת בי חרב היישר לבטן, והיא הייתה משיגה במיוחד אחת שמסוגלת להרוג גם אותי.
רק להביט בפנים שלה גרם לי להבין כמה שהיא כועסת עלי, אבל את האמת,ידעתי בדיוק למה. זה לא הזיז לי.
היא קינאה. אני בטוח בזה. קינאה.
שמעו, זה לא סוד שאריק מהפנט בנות. כל הזמן. כל הזמן תיארתי באוזנו שהלב של הבנות הוא החמאה והחיוך של אריק הוא המיקרוגל, וככה הוא ממס להן את הלב ואת המוח בו זמנית. ידעתי שהוא ממגנט מבטים, אבל כשלילי הביטה בו ככה זה כבר חצה כל גבול.
אריק סינן מעצמו כל אחת שבאה בשביל המראה שלו, ואם לילי עברה את הסינון הזה, אולי דווקא כן יש משהו בטוחה, ועדיין, הצורה שבה בהתה בו. סתם התגרתי בה, אבל ראיתי על העיניים שלה שיש משהו אחר שמושך אותה באריק.
לא רציתי להחליט בשביל החבר הכי טוב שלי את ההחלטות. תמיד נתתי לו יד חופשית בכל הקטע של בנות. זה לא שאני מבין בהן יותר מידי. סתם גבר עם שיער ארוך ורצון עז לערוך מארבי קניות בכל הקניונים הגדולים האלו. האלים יודעים איך הן שורדות שם, מוקפות במפלצות האלו שמכונות בגדים.
בכל מקרה קמתי מהמקום שלי והתמתחתי.
"היי, אוט, נהנת?" שאלתי אותו.
הוא רק נהם בשביעות רצון.
"תותים," הוא אמר לי בראש.
"אתה לא חושב שאכלת מספיק?" שאלתי אותו.
"נכון, אבל זה טעים," הוא ענה לי.
"ברור שזה טעים," עניתי לו.
"הבשר היה מבושל יותר מידי," הוא אמר, "ולא מספיק מתובל."
"אויש, אוט, אתה לא מבקר מזון או משהו כזה," עניתי.
אנשים בהו בי.
"מה?" שאלתי, בוהה בהם בחזרה.
אף אחד לא ענה. הם רק הסתובבו והמשיכו ללכת.
"אתה יודע, אתה דיברת בקול רם, והם לא שמעו את התשובה שלי. הם חושבים שאתה משוגע," אמר לי אוט, ויכולתי להרגיש בצחוק שבקולו.
"אז?" עניתי, מקפיד לחשוב את התשובה שלי.
"לא, כלום, עכשיו הם יודעים מה אתה באמת," הוא אמר לי.
"כן," עניתי, "הרוכב של הדרקון הכי שנון שיש בעולם," אמרתי לו.
"אויש, קטנטוש," הוא מלמל.
"אתה עייף. לך לישון," אמרתי לו.
"ישנתי אתמול," הוא מחה.
"אז מה?"
"דרקונים יכולים לעבור שבוע בלי לישון ובלי להיות עייפים," הוא ענה.
"אבל מה אכפת לך למלא מצברים? וחוץ מזה, כשאתה לא ישן אתה לא נותן לי לישון, וכשאני סופסוף מצליח לישון, אסור להפריע לי לישון," אמרתי לו.
"שיהיה," הוא אמר שוב.
שמעתי נהמה אחת מהפה שלו כשהוא השעין את הראש שלו על המדשאה.
"לילה טוב, קטנטוש," הוא אמר.
"לילה טוב, אוט," עניתי לו בחזרה.
הוא עצם את העיניים הענקיות והזהובות שלו.
אחרי כמה זמן שפשוט בהיתי בו הלכתי בחזרה לביתן הרמס.
ברגע שפתחתי את הדלת התחלתי לשמוע חלק מהבנות מצחקקות בצד.
"היי, אתה!" קרא קול.
הסתובבתי לעבר מקור הקול.
לא משהי אחרת ממי שציפיתי.
"כן, לילי?" שאלתי.
"החלטתי להיות נחמדה אליך היום ולא לעשות לך כלום," היא אמרה.
"תודה," עניתי לה.
היא רק סקרה אותי.
"מה?" שאלתי.
בלי לשים לב החלקתי את היד שלי בשיער שלי, כמו שאני תמיד עושה כשאני לחוץ.
"כלום, כריסטיאן," היא אמרה לי.
לא הגבתי לזה. אהבתי את השם כריסטיאן כמו שאהבתי את השם מארק. זה לא ממש שינה לי איך קוראים לי.
"אתה מעצבן," היא ענתה.
"מה עשיתי הפעם?" שאלתי.
"אתה לא מתחרפן כשקראתי לך בשם האמצעי שלך," היא ענתה.
"למה שזה יחרפן אותי?"
"תתפלא כמה אנשים מתחרפנים פה אם אתה פונה אליהם בשמם האמצעי."
"אז למה לעזאזל הם גילו אותו?"
"לא יודעת, אנשים טיפשים!"
"כלומר, מה לעזאזל, היי! הנה השם האמצעי שלי! כדי לחרפן אותי פשוט תגיד אותו!"
"ובשביל לחרפן אותי עוד יותר, תגיד אותו פעמיים."
"ובפעם השלישית אולי תקבל גלידה."
"כנראה שלפרצוף."
בהיתי בלילי ואז התחלתי לצחוק.
לרגע היה נראה שהיא נאבקת, אבל לבסוף היא חייכה.
התיישבתי לחלקה הקטנה שלי.
"נהיה כאן קצת פחות צפוף," ציינתי.
"כן," ענה קול מעליי.
הבטתי למעלה וראיתי את סוזן יושבת על הדרגש שלה ומנדנדת את הרגליים שלה קדימה ואחורה.
"למה?"
"הכירו היום באנשים. סופסוף. עכשיו הקיץ. אני פשוט מקווה שלא יגיעו אלינו עוד חצויים בקרוב. הצפיפות כאן בלתי נסבלת," היא אמרה בקול מריר.
"למה, מה הסיפור?" שאלתי.
"האלים החליטו שהם חייבים גיבורים, אז הם יצאו במבצע הולדה המונית. לצערי, המבצע התחיל לפני עשר שנים, מה שאומר שיש לנו לפחות שנה להתארגן על פיצוץ אוכלוסין. כרגע הביתן מפוצץ, וזה עוד רק מצב קל," היא ענתה.
"אז מה עושים?" שאלתי, "אתם רוצים שאני אעזוב? הרי אני דייר קבוע."
"אבל אין מקום אחר," היא אמרה.
"אז למה האלים לא מכירים בילדים שלהם?"
"אין להם זמן לזה."
"מה לעזאזל?! הם אלים! איך אין להם זמן?! מה הם כבר עושים?!"
"אל תזלזל בהם," היא אמרה.
בהיתי בה במבט משונה.
"דיוניסוס, מלבד להשתכר, אין לו זמן להכיר בילדים שלו?" שאלתי.
"דיוניסוס הוא מנהל המחנה," אמרה סוזן בקול יבש.
"זה לא הסוס ההוא? כירון?" שאלתי.
"אההה… הוא מנהל הפעילויות שלנו," אמרה סוזן.
"אבל את מחליטה על הפעילויות של הביתן הזה," אמרתי.
"כן, וזה לא קל גם ככה," היא ענתה לי.
"אני מניח," אמרתי.
"בכל מקרה, לאט לאט יצטמצם פה. התקווה שלי שהצמצום יהיה מספיק מהיר כדי שאולי בסוף הקיץ נהיה פה יחסית מעט, אולי נוכל אפילו לנשום," היא אמרה.
"נשמע טוב," עניתי לה.
"כן," היא מלמלה.
נשכבתי על המזרן שלי.
"כיבוי אורות!" הכריזה סוזן.
"אוף!" נשמע גל של קולות מאוכזבים של לפחות עשרים חניכים מאוכזבים.
"מה ששמעתם!" קראה סוזן.
היא לחצה על המתג של האור בביתן, והוא נהיה חשוך.
ניסיתי לישון, אבל החלומות של אוט התנגנו לי בראש, וזה גרם לי להשתגע. האוויר בפנים היה רותח, והצפיפות עלתה לי על כל העצבים.
אז פילסתי לי בחשכה את הדרך בין כל הישנים, פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה אל האוויר הקר והשורט של המדשאות בקור.
התיישבתי על הדשא ליד הביתן כאשר לידי שמעתי רחשים.
"שלום?" שאלתי את האוויר הריק.
"היי," ענה קול נשי.
זה היה קול חלש, שקט, נוח ונעים. לא מצלצל או מעצבן מידי. סתם קול רגוע.
"מי זאת?" שאלתי.
"מי זה?" היא שאלה.
"מתחכמת?"
"בדיוק כמוך," ענה הקול.
שמעתי רחשים לידי וידעתי שמי שזו לא תהיה – היא התיישבה לידי.
"אז ברחת מהביתן שלך?" היא שאלה.
"כן," עניתי, "צפוף שם."
"כן, ביתן הרמס הוא ביתן צפוף כל כך," היא ענתה.
"את ראית שזה ביתן הרמס?" שאלתי.
"כן," היא ענתה.
"את מסוגלת לראות בחושך הזה?!" שאלתי אותה.
"למען האמת, כן," היא אמרה.
"את קוסמת," מלמלתי.
היא צחקקה.
הצחוק שלה היה קל ונעים, כמו משב רוח על פני אדמה לחה.
"אתה מארק, נכון?" היא שאלה.
"כן," עניתי.
"מארק כריסטיאן זנדק…" היא מלמלה.
"השם המלא שלי," אמרתי, בוהה בקרקע, או מה שחשבתי שזה הקרקע. החושך היה כבד מידי בשביל שאני אראה משהו.
"אתה הרוכב הראשון כאן," היא ענתה, "זה כל כך מגניב."
"תודה," עניתי לה.
"אין בעד מה," היא ענתה.
אני לא זוכר כל כך מה קרה אז. אני זוכר שהמשכנו לשתוק זה עם זה לכמה זמן, עד שלבסוף נרדמתי.
באותו הלילה חלמתי את החלום הראשון שלי מבין סדרה ארוכה של חלומות שכולם עסקו באותו הנושא.
המקום היה דומה מאוד לנמל תעופה. הייתה שם מזרקה גדולה שבתוכה היה פסל זהב של סוס גדול. המים ניתרו מסביבו. פנסים צבעוניים האירו את כל המים ושינו את צבעם לכל צבעי הקשת, מה שגרם למזרקה להיראות כמו חיזיון פסיכדלי.
הרצפה הייתה משובצת ובצבע בז' מצוחצח ויפה.
נער יחיד ישב על שפת המזרקה ובהה בעמדה שהייתה כל כך דומה לעמדת אבטחה בקניון.
בהתחלה הייתי בטוח שאין אף אחד על הכיסא האדום המסתובב, עד שראיתי שהבחור שישב שם היה לבנבן וכמעט שקוף. רוח רפאים.
הנער בהה בעמדת הזכוכית שדרכה היה צריך לעבור בן אדם והתעלם לחלוטין מרוח הרפאים ששם.
יכולתי לראות את הפנים של הנער.
הפנים שלו היו אליפטיות עם סנטר קצת מחודד. השיער שלו היה קצר ובלונדיני, והיה לו זקנקן בצבע בלונד נחושתי. העיניים שלו היו בצבע כחול צלול. הוא היה לבוש במכנסי ג'ינס כחולות ובחולצת טריקו מפוספסת בצבעים שחור, אדום וצהוב.
הוא לא התייחס אלי. כאילו שלא ידע שאני שם. הפלתי את המבט שלי אלי, לראות אם יש לי גוף, אבל לא ראיתי כלום מלבד רצפה נקייה. שום השתקפות. שום כלום.
החזרתי את המבט שלי אל פני הנער. היה לו מבט מהורהר על הפנים, כאילו תוהה האם מי שיגיע בקרוב מהעמדה יהיה מי שקיווה שיגיע.
העפתי מבט להמשך שדה התעופה המשונה הזה.
יכולתי לשמוע קולות מוזיקה וצחוק. השמש זרחה שם, אבל עדיין הייתה תחושת קור נעימה. לא חום כבד מידי. לא קור כבד מידי. סתם תחושה נעימה.
רציתי לשאול את הנער מה המקום הזה, אבל אז נזכרתי שאם אין לי גוף, כנראה שאין לי גם קול. העדפתי לשתוק.
הפרעת הקשב שלי ניסתה לגרום לי ללכת למקום אחר או לזוז, אבל החלטתי להתרכז בנער.
לבסוף הנער קם ממקומו כאשר צללית של בן אדם הופיעה שם בעמדת הבידוק.
לא שמעתי את השיחה בין האדם החדש לבין רוח הרפאים, אבל שמעתי לבסוף מתכת מסתובבת במקומה ונער נוסף צעד פנימה.
הנער החדש היה בעל אותו השיער שלי, מופרע, מבולגן…
ככל שבהיתי בו יותר קלטתי כמה שהוא דומה לי. גם הוא החזיק את הגב שלו בצורה ישרה ונטה לכיוון שמאל במעט. גם הוא הלך בצורה שבה אני הלכתי. לו היו עיניים ירוקות כמו הים.
"לוק!" קרא הנער שחור השיער.
הנער הבלונדיני חייך.
"שלום, פרסי. ברוך הבא לאליסיום," הוא אמר.
"אליסיום?" חשבתי לעצמי בראש. אליסיום זה המקביל היווני לגן העדן… כלומר… אני בעולם המתים?
הם התחבקו ביניהם.
"אתה חיכית לי?" שאל הבחור שחור השיער שכנראה היה פרסי.
"לא הרבה," אמר הבחור הבלונדיני שככל הנראה היה לוק. "ברגע ששמעתי שהיום אתה מגיע מיד הלכתי לכאן לקבל את פנייך."
"תודה," ענה פרסי והביט בו.
"אני מצטער על הכל, על הכל," הוא אמר.
"זה בסדר."
"לא, זה לא," אמר לוק והכריח את פרסי להביט בעיניו.
היה ללוק קול עוצמתי ועם זאת נעים. היה לי ברור שהוא כריזמטי בטירוף. אולי, אם ינסה, הוא אפילו יצליח לגרום לי לחבק את אבא שלי. לא דבר שקורה מעצמו.
השתעשעתי לרגע מהרעיון שאם אריק היה כאן סביר להניח שהוא ולוק היו מתחרים על מי ממגנט יותר בחורות, אבל סביר להניח שאריק היה מסרב לתחרות הזו, ואולי גם לוק.
"אתה תקעת בעצמך את הסכין ההיא בשביל להציל את העולם. הקרבת את עצמך. בשבילי אתה גיבור," התעקש פרסי.
"אבל אני כמעט הרגתי אותך," הוא ענה.
"לא אכפת לי," ענה פרסי.
לוק לרגע היה מופתע ואז חייך והסמיק קצת.
"תודה," הוא אמר והשפיל את מבטו.
"אז איך באליסיום?" שאל פרסי.
"שמע, יפה כאן," אמר לוק.
"אני רואה שנפטרת מהצלקת שלך," הוא אמר.
ואז ירד לי האסימון. בסרט ההדרכה של המחנה באמת דיברו על לוק אחד שהיה גוף מארח לקרונוס, טיטאן מרושע שניסה להשמיד את העולם. דיברו על פרסי אחד שהציל את העולם.
בהיתי בהתפעלות בשני החצויים המפורסמים שלמולי.
"כן. גם אתה יכול להיפטר מצלקות, מכל מיני דברים, אפילו מקווצת השיער האפורה המגעילה הזאת," אמר לוק, והצביע על קווצת שיער אפורה בשיער של פרסי.
בהיתי בו בהלם, ובלי כוונה העברתי את היד שלי איפה שקווצת השיער האפורה בשיער שלי. הייתי כל כך המום שלא הייתי המום בשביל לקלוט שלא היה לי שיער להעביר בו את היד משום שלא היה לי גוף בחלום הזה.
"אני רואה שאתה נפטרת ממנה," ציין פרסי.
"כן," ענה לוק.
"אז למה למחות את זה?" שאל פרסי, "זה סימן על כך שהחזקתי את השמיים. חבל שמחקת את זה אצלך."
הוא החזיק את השמיים? למה הוא החזיק את השמיים? זה היה נשמע לי תמוה מאוד. איך אפשר להחזיק שמיים?
ואז קלטתי משהו משונה… האם אני החזקתי את השמיים?
לא שאני זכרתי, וזה כנראה משהו שכואב מאוד. לא היה נראה לי שהשמיים יהיו קלים במיוחד לאור העובדה שהשטח שלהם גדול יותר משטח הפנים של כדור הארץ.
"בוא, אני אעשה לך סיור," אמר לוק בחיוך לפרסי.
גם פרסי חייך ושניהם צעדו לעבר המדשאות העצומות, והחלום שלי התפוגג.
כשקמתי בבוקר אני זוכר שהיה לי קר מאוד. אני זוכר שהייתי רטוב. אני זוכר שהתעוררתי לבד, מה שרמז על כך שמי שהייתה איתי בלילה הלכה, והיה לי ברור שירד גשם.
זה לא הפריע לי כל כך.
אהבתי גשם, אבל היה לי קר ורעדתי, אז החלטתי לחזור פנימה לביתן הרמס, לחמימות ולצפיפות, מודע לעובדה שכנראה סוזן תרביץ לי על כך שהעזתי לצאת מהביתן.
נאנחתי ופתחתי את הדלת של הביתן.