לא כל הנוצץ זהב – פרק 40

אז המארק הזה? הוא לא אוכל כלום. כלומר, ממש.
הוא כנראה חשב שנרעיל אותו או משהו בגלל שהוא לא חצוי ואז נסלק את הגופה שלו מהמחנה או משהו, כי הוא פשוט לא העז לגעת באוכל.
אבל נראה שלא הטריד אותו אם הרעלנו את הבשר כשזה הגיע לדרקון שלו, כי הוא פשוט נתן לו את כל הבשר שהיה לו על הצלחת ואז שיחק עם הירקות שלו בעזרת המזלג.
"אתה צמחוני או משהו?" שאלתי, מביטה במזלג של מארק שלא הפסיק לזוז וגרם לי להיות תזזיתית אפילו יותר.
רציתי כבר לקום, לעשות משהו, והתנועה הלא נגמרת של המזלג שיגעה אותי.
הרמתי מבט אל עיניו. הוא השיב לי מבט יציב וענה: "כן."
מצמצתי ולקח לי רגע להבין שהוא ענה לי על השאלה.
"אה…" מלמלתי ואז התאפסתי ושאלתי: "אז למה אתה לא אוכל מהירקות?"
הוא משך בכתפיו. התחמקות.
"לא רעב." הוא ענה.
הגנבתי מבט אל הדרקון ששכב לו עכשיו ליד חדר האוכל, על הדשא, ונראה נינוח להפליא.
מוקדם יותר קודם, כשהדרקון של מארק רק נחת בדשא, חמישה ילדים מביתן ארס ושלושה מביתן אפולו כמעט יצאו נגדו להתקפה.
זאת הייתה הפעם הראשונה –ובינינו, קיוויתי שגם האחרונה- שראיתי את מארק כועס באמת; עיניו רשפו אש כמעט ומבטו האכזרי נע בין בני ארס.
"אם רק תנסו לגעת באוט," קולו היה מאיים. "זה יהיה הסוף שלכם."
בדיוק כמוני, גם הם הרגישו בכוח הרב ובמשהו שהיה מוסתר מתחת לפני השטח אצל מארק והעדיפו לקחת צעד אחד לאחור בלי להסתבך איתו. אחרי הכל, זה בכל זאת היה דרקון לא קטן במיוחד ולמרות שמארק אמר שהוא לא יורק אש, הייתה לי הרגשה משונה שאם ירצה- הוא בהחלט מסוגל לזה.
"לילי?" קולו של מארק העיר אותי.
הבטתי בו ברוגז קל.
"מה?" שאלתי, בטון עצבני יותר משרציתי.
הוא הרים ידיים בכניעה.
"את באמת בלעת כמות גדולה מדי של סוכר הבוקר. את מתוקה יתר על המידה."
גלגלתי עיניים והתכוונתי להשיב כשהוא אמר: "את עושה את זה שוב."
הבטתי בו ושאלתי: "מה אני עושה שוב?"
"מגלגלת עיניים." הוא השיב.
הצלחות פונו מהשולחנות שלנו ובמקום הופיע הקינוח של היום: מנת תותים לכל אחד מאיתנו, בליווי קצפת, שוקולד או סוכר. כל אחד ומה שאהב.
"את לא מסוגלת לעשות משהו אחר חוץ מזה?" מארק שאל והשליך תות אל אוט. התות נעלם בהבזק של צוואר זהוב ושיניים לבנות וחדות.
"מה אכפת לך?" בחרתי בתקיפה. "אני לא חייבת לחייך בשבילך ואני לא חברה שלך."
"לא אמרתי שאת חברה שלי." הוא ענה בהתחכמות ורמז קל בקולו.
"פשוט תסתום." אמרתי ברוגז והטבעתי את התות שלי בשוקולד הנמס והחם.
"למה? אני מעצבן אותך?" הוא שאל.
"מאוד." השבתי. "ואתה יכול להפסיק את ההצגה של החבר הנחמד, אריק לא לידינו."
"ואת יכולה להפסיק עם המבטא המזעזע הזה." הוא השיב. "ואיך אריק קשור לזה?"
"אויש, תעשה לי טובה." בכוונה גלגלתי עיניים. "ואני לא שולטת במבטא שלי."
"שקרנית."
"סליחה?" הרמתי גבה בהפתעה.
"סלחתי."
"כמה שנון." השבתי בלעג.
"תודה. אני אוהב להיות שנון." מארק פשוט המשיך לזרוק לאוט תותים ולא נראה שהשיחה הזאת מעצבנת אותו. זה אפילו היה נראה כאילו הוא… נהנה.
קמתי מהמקום שלי ברגע שהצלחות סולקו. העפתי מבט אל ביתן אפולו, אריק בדיוק התרומם עם האחים שלו ונופף אל מארק. מארק השיב לו נפנוף וחזר להביט בי.
"מה, קרצייה?" שאלתי כשהמשיך לתקוע בי מבטים.
"את נעצת עיניים בחבר הכי טוב שלי." הוא ענה.
"כמו כל נערה אחרת פה." השבתי בהתגוננות. "הוא פשוט חתיך, זה הכל."
משהו בפניו של מארק התקדר.
"כן, הוא אולי נראה טוב, אבל הוא לא צריך איזו נערה אנגלייה ומפונקת שתהיה איתו רק בגלל המראה שלו."
פערתי את פי בעלבון.
"דבר ראשון: אני לא אצא עם אריק, הוא חבר טוב שלי!" השבתי ברוגז.
"והדבר השני?" מארק שאל בהרמת גבה.
"אם וכשיהיה לי חבר," אמרתי. "אני אבחר אותו לפי האישיות שלו, ולא לפי המראה שלו."
"אם כי המראה יתרום מאוד." מארק לעג לי שוב.
"במקומך, הייתי מתפללת שהדבר היחיד שאני אעשה לך הוא לצבוע את הפנים שלך במשחת שיניים." עניתי לו.
ובלי לחכות לתשובה הסתובבתי והלכתי לביתן אחת-עשרה.