לא כל הנוצץ זהב – פרק 39
הלוואי שידעתי מה גרם לי להילחם ככה. החרב אפילו לא הייתה נוחה לי.
זה פשוט היה כישרון טבעי, ואת האמת? עד כמה שנראה לי שלילי קינאה ואריק אולי גם קינא, אני פחדתי.
איך זה שחרב מסוגלת לעבור דרכי?
הרגשתי כאילו שאני בן אדם כל כך נורא, שהחרב אפילו לא רוצה להרוג.
אולי לא נורא אלא… יומיומי? לא חשוב להריגה?
אולי בעיניכם זה נשמע נורא. אני בטוח שרבים מכם חושבים עכשיו 'להב שלא יהרוג אותי ולכל האויבים שלי יש אותו? נפלא!' אבל זה לא ככה. זה מעליב. זה מבדיל.
"אתה נלחם טוב, קטנטוש," הקול של אוט התנגן לי בראש.
"תודה," אמרתי בעגמומיות, הכל במחשבות.
"אתה לא נשמע כל כך מרוצה," הוא ציין.
"לא יודע מה העניין," הודתי.
חשדתי בלב שלי מה העניין.
כעסתי על אריק.
הוא התחבר עם לילי, וראו על שניהם שהם נהנים ביחד. כנראה שזאת סתם קנאה, אבל לא רציתי שאריק יהיה משהו כמו החבר של לילי וישכח ממני.
"אויש, מארק," אמר לי אוט, "אתה באמת מאמין שאריק יפסיק להתעניין בך?"
לרגע תהיתי איך הוא גילה את זה.
"מארק… קטנטוש… אתה כל הזמן שוכח שהמחשבות שלנו כל הזמן ביחד," הוא אמר לי בנזיפה שהייתה יותר כהלצה מאשר נזיפה.
"כן, בטח," אמרתי. "תזכיר לי שוב איך מסתירים ממך מידע?"
אוט צחק צחוק מתגלגל בראש שלי, וזה פחות או יותר גרם לי לחייך.
"מארק!" קראה לילי בקול רם.
"מה?" שאלתי, בוהה בה.
"אתה שוב פעם לא מתרכז," היא אמרה.
"מצטער," אמרתי, נבוך.
"אמרתי לך שזה ביתן 11, הביתן של הרמס. אתה תהיה כאן. זה גם הביתן שלי," היא אמרה.
"את דאגת לכך שאני אהיה כאן כדי שבלילה תוכלי לצבוע לי את הפנים במשחת שיניים?" שאלתי.
היא חייכה חיוך שרימז על כך שנתתי לה רעיון לא רע.
"זה נחמד," היא אמרה.
"לא כדאי לך, אלא אם כן את רוצה לחטוף מכות," עניתי לה.
"אתה לא תחטיף לי מכות," היא אמרה.
"ברור, ברור," אמרתי לה. להרדים את האויב. מוצא חן בעייני.
"אז בכל מקרה, אתה תקבל שק שינה ותישן על הרצפה, איפשהו שם," היא אמרה, והצביעה תוך כדי דיבור על חלקיק של שטח בין כמה שקי שינה.
"וואו… כמה נוח כאן," מלמלתי.
"שתוק," היא אמרה, "כל מי שההורה שלו לא הכיר בו נשאר כאן,"
"כלומר שאני אהיה כאן בקביעות?" שאלתי.
"פחות או יותר," היא נאנחה.
"אז למה אני לא מקבל מיטה?" שאלתי.
"למה שכן? מיטה זה לבני הרמס,"
"אבל אני דייר קבוע," אמרתי.
"לא אכפת לי," היא אמרה.
"משהי כאן בלעה חמש חביות של סוכר," אמרתי.
"חיחי," היא אמרה.
"לפחות צחקת," אמרתי לה עם חיוך מטופש.
אני מניח שבאותו הרגע היא נאבקה בדחף שלא לתת לי סטירה.
"שמע, אין לי כוח להצקות. פשוט תקשיב לסוזן, המדריכה הראשית."
"מי זו?" שאלתי.
לילי הצביעה לי אל עבר נערה, בערך בת 17 עם שיער שחור גולש.
היו לה עיניים חומות כמו של לילי. אולי קצת יותר נעימות, בגלל שהיא הייתה עסוקה בלחייך והעיניים שלה הבריקו, בניגוד ללילי, שהשתמשה בעיניים שלה בעיקר בשביל לגלגל אותן.
"סוזן," קראה לילי.
הנערה הפנתה את תשומת הלב שלה אל לילי.
"כן?" היא שאלה.
"המקום ההוא ששם מתאים לדייר החדש?" היא שאלה.
היא הצביעה על המקום ואז עלי.
"אני חושבת שכן," היא אמרה ונאנחה. "לא ברור, הא?"
"לא, הוא לא חצוי," היא אמרה.
"הוא לא חצוי… מה? מה?" היא שאלה.
"סיפור ארוך," נאנחה לילי.
סוזן נאנחה גם היא.
"אם אתם לא רוצים אותי אני אלך," אמרתי במרירות.
"זה לא זה," ענתה סוזן, "פשוט יש כאן יותר מידי אנשים."
"למה לא מגדילים את הביתן?" שאלתי.
"הגדילו אותו לפני שנתיים. האוכלוסייה כאן רק גדלה יותר ויותר מיום ליום," היא אמרה.
"זה נורא," מלמלתי.
"ברור," אמרה סוזן.
כמה חניכים שהיו להם תווי פנים כמו של לילי או סוזן, כמו תווי הפנים של שדוני חג המולד (דבר שבניגוד לרצוני אני עומד להיות בגלל אוט.) והתיישבו על המיטות שלהם.
אני רק התיישבתי בחלקיק של המקום שהוגדר בשבילי.
"נחמד," מלמלתי.
ואז נשמע קול משונה. כמו חצוצרה רק… משונה. לא ידעתי מה זה.
"אות הקונכייה," מלמלה לי לילי.
"ביתן 11, להסתדר," אמרה סוזן אחרי שקמה על רגליה.
"מה? למה? לאן?" שאלתי.
"ארוחת ערב," אמרה לילי.
"ארוחת ערב," מלמלתי בשקט.
תגובות (6)
יייאאאיייי ^_^
חחח "אבל אני דייר קבוע" XD לא נורא מארק, לא מתחשבים בך היום.. ;)
תמשיך(=
יש לי מקום בית רק שיבוא מארקקי חיחי
פרק מושלם כמו תמיד ♥
חחחח נעמה XD
ותודה!!!!!
תמשיך^^
אני שונאת את מארק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ערפו את ראשה! :O