לא כל הנוצץ זהב – פרק 35

"קיר טיפוס – מארק. מארק – קיר טיפוס," אמר לי אריק, והצביע לעבר קיר בגובה של לפחות שלושה מטרים בצבע שחור כהה של אבן בזלת עם קווים של אדום וצהוב שאיימו על כל מי שרק העז להתקרב.
משולשים מחומר קשיח צבוע במגוון צבעי הקשת היו מקובעים בתוך האבן. חלק מהם היו רחבים מאוד מספיק בשביל רגליים. חלק היו סתם בשביל ידיים. חלק היו צרים מידי, וכנראה נועדו להטעיה.
האבן רטטה וזרם לבה ניתך מהקיר אל עבר חלק אחר בו, עד שקלטתי שמדובר בשני קירות מקבילים זה לזה.
"זה הגיוני?" שאלתי את אריק.
"בטח," אמר, "אתה מטפס על זה כאילו שזה כלום."
"הא… בטח…" אמרתי.
לא ציינתי בפניו את העובדה שסביר להניח שאם אגע באבן הלבה תכלה אותי.
"תנסה," הוא אמר לי.
אני תפסתי בלבנה הראשונה.
"אין כבל בטיחות?"
"בשביל מה?" שאל אריק.
"אתה יודע… כשנופלים זה לא כזה להיט," אמרתי.
"אל תדאג," הוא אמר לי, "אתה לא פולני."
גיחכתי והתחלתי לטפס.
אריק צדק. באמת זה היה קל.
"וואו… זה היה קל!"
"זה כי אתה מטפס טוב. האחרים כאן קצת יותר מתקשים בזה," אמר לי אריק.
בהיתי בקיר ובלבה המבעבעת בכוכים הצרים.
"אני יכול להבין למה," אמרתי, "טפס גם! הצטרף אלי!"
"בטח, בטח," אמר אריק והתחיל לטפס.
אריק, בניגוד אלי, הצליח לקבל כוויה יחסית קלה מהלבה.
"זה לא היה אמור לכלות אותך לחלוטין כאילו היית פיסת נייר?" שאלתי.
"לא אמרתי לך? זאת לא לבה כל כך מסוכנת."
"כל לבה היא לבה מסוכנת."
"לא נכון. זה כמו שזיקוק הוא אש קרה."
"אחי, אי פעם נכוות מזיקוק?"
"אהה…"
"אם זו אש קרה, אז אני תרנגולת."
"אז אפשר לקבל ביצה בבקשה?"
"אתה יודע, אנחנו עומדים על קיר טיפוס יחסית גבוה. אני תמיד יכול לדחוף אותך למטה," אמרתי.
"ואז, כשאני אמות, מה תגיד?"
"אני אגיד שזאת הייתה רשלנות של המחנה, ואדרוש לקבל עליך פיצויים כספיים," אמרתי והוצאתי לשון למראה המבט ההמום של אריק.
"אז אני אדחוף אותך!"
"לא אם אני אדחוף אותך קודם!"
"אז אני אקפוץ לפני שתדחוף אותי."
"קדימה. נקפוץ. תחרות. מי מגיע ראשון לרצפה," אמרתי לו.
"בסדר!" הוא אמר.
הוא התכונן לקפוץ אבל אז דחפתי אותו מקיר הטיפוס.
אתם בטח אומרים "וואו. מארק. אתה מטומטם להפליא אם אתה דוחף את החבר הכי טוב שלך מקיר טיפוס בגובה של חמישה מטרים." אז זהו. שלא. זה רק בגלל שאריק ואני לא רכרוכיים כמוכם.
אריק הצליח לנחות על הרגליים כמו חתולה.
"אני שונא אותך."
"אני יודע שכן," אמרתי, וקפצתי בעצמי.
הברשתי את האפר הוולקני מהחולצה שלי.
"יש עוד משהו?" שאלתי.
"כל כך מהר נמאס לך מקיר הטיפוס? כבר רציתי להפעיל בשבילך את המצב הקטלני יותר," אמר אריק.
"לא עכשיו. אתה יודע שאני שונא לעשות משהו יותר מידי זמן," אמרתי.
"כן, אני מכיר אותך," הוא אמר בחיוך.
"אז לאן?" שאלתי.
"טוב… אפשר תמיד ללכת לאגם."
"יש כאן אגם?!" קראתי, "קדימה! אתה יודע שאני מת על מים!"
"יופי!" קרא אריק.
"הפעלת נוהל 'אחרון'?" שאלתי אותו.
"בהחלט!" הוא קרא.
שנינו רצנו כמו משוגעים לעבר האגם.
ברגע שראיתי אותו מקרוב ניסיתי לעקוף את אריק. בסופו של דבר יצא ששנינו קפצנו למים דרך צוק קטן שהיה ליד.
רק אני, החבר הכי טוב שלי, השמש והאגם… ונוהל אחרון.