לא כל הנוצץ זהב – פרק 31
"אתה… יש… אתה… יש לך דרקון?!" היא שאלה.
"אה…" התחלתי.
"מה, אתה ממש אימצת דרקון מחמד או משהו ואתה עף איתו…" היא התחילה.
"לא," אמרתי, "הוא בחר בי."
"בחר בך?" היא בהתה בי.
"מה?" שאלתי.
"מה, זה כמו השטויות הרוחניות האלו של הנבחר וכל זה?" היא שאלה.
"לא, לא," הוא פשוט היה בביצה שלו, והרגיש את המגע שלי…" התחלתי.
"מה? המגע שלך?"
"נגעתי בביצה שלו," אמרתי.
"רגע, רגע, רגע… תסביר לי מחדש," היא ביקשה.
תמצתי לה את כל מה שקרה ביום שבו מצאתי את אוט עד לבקיעה שלו.
"יש לו שם?" היא שאלה.
"אוט," עניתי, "כמו שאמרתי לך."
"והוא מדבר איתך?" היא שאלה.
"את הרי דיברת איתו. במחשבות. הוא מדבר איתי במחשבות."
"אבל איך זה אפשרי?" היא שאלה.
"אני מניח שהוא מקושר אלי בכוח כזה," אמרתי.
"אבל איך מקושר?" היא שאלה.
"אני מסוגל לשמוע אותו בכל הזמן. אני יודע מה הוא חושב, מרגיש, שומע ורואה בכל זמן נתון. אני מסוגל להרגיש את מה שהוא מרגיש. אני כל הזמן איתו ברגש מתמיד."
"אז בעצם הוא אתה?" היא שאלה.
"לא בדיוק, אבל קצת. האופי שלי די עבר אליו," אמרתי.
"אז גם הוא תוקפני ושלוח רסן?" היא שאלה בחיוך.
חייכתי אליה חיוך משועשע.
"אז הוא מציית לך?" היא שאלה.
"זה לא שהוא הכלב שלי. הוא הדרקון שלי. הוא חלק ממני," אמרתי.
"אז אם אני ארביץ לו – לך יכאב?" היא שאלה.
"סביר להניח," אמרתי.
"ואם הוא ימות… אתה תמות?" היא שאלה.
העוותי את הפנים שלי רק למחשבה על כך שאוט ימות.
אני והוא היינו קשורים בקשר כל כך הדוק, שאפילו לא יכולתי לדמיין לעצמי מה יקרה כשאני אאבד אותו.
אני אהבתי אותו כל כך, בצורה שלא תאמן.
"נו?" היא שאלה, קורעת אותי מהמחשבות שרצו לי בראש.
"אני לא אמות, אבל אני אסבול כאב בל יתואר," אמרתי.
"אוו… מפתה!" היא אמרה.
נתתי לה בוקס בכתף סתם בשביל להבהיר את הנקודה שלי.
"אני רציני," אמרתי.
"בסדר, בסדר," אמרה לילי, "אבל מה עם אוט?"
"אני אצטרך לומר לכירון שאני…" אמרתי.
בדיוק אז הדלת נפתחה וכירון יצא עם כוס מים.
"מצטער על העיכוב," הוא אמר לי, ואז הביט בלילי.
"ובכן, אני נאלץ לבקש ממך לעזוב," הוא אמר, "אני יודע שזה קשה, אבל אין ברירה. המחנה לא יכול להחזיק בתוכו בני תמותה."
"אבל, כירון!" קראה לילי.
"לא, לא, לילי, זה בסדר," מלמלתי.
תליתי את התיק שלי על הכתף.
"מה קרה?" שאל אריק, שהגיע לשם.
"אני לא חצוי," אמרתי לו, "אני צריך לעזוב."
"לא, למה?" הוא שאל.
"אלו החוקים," אמר כירון.
"אבל כירון!" מחה אריק.
"אני מצטער, אריק," הוא אמר, והביט במבט מלא רחמים באריק.
"זה בסדר," מלמלתי לו.
התחלתי ללכת כאשר אריק מלווה אותי.
"איך אתה מתכוון לחזור?" שאל אריק.
"על אוט," אמרה לילי כשהדביקה אותנו.
"מה?" שאל אריק, והביט בה ואז בי.
"לא סיפרת לחבר הכי טוב שלך?!" קראה לילי.
"סיפר לי מה?" שאל אריק.
"על אוט," אמרתי.
"מי זה?" הוא שאל שוב. הקול שלו התחיל להיות עצבני.
"הדרקון שלי," אמרתי בחיוך, "אני רוכב."
תגובות (1)
אז גם אריק יודע….
(עוברת פרק..)