לא כל הנוצץ זהב – פרק 30

"מארק?" שאלתי בשקט.
אני לא יודעת למה דאגתי לו. הרי לא ממש חיבבתי אותו בגלל שקנאתי בו ובאריק… אבל כשראיתי אותו בוכה… אני מניחה שזה שינה כמה חוקים במשחק.
הוא אפילו לא הרים את המבט שלו אליי.
"משהו קרה?" שאלתי והנחתי יד על כתפו, בזהירות.
הוא הרים אליי מבט. עיניו היו אדומות ודמעות עוד זלגו מהעיניים שלו.
הוא מלמל משהו ביבבה חנוקה ולא הצלחתי להבין מה הוא אמר, אבל הרגשתי שהלב שלי מתכווץ. הוא נשמע אומלל לחלוטין.
"איפה אריק? למה הוא לא איתך?" ניסיתי לדובב אותו.
מארק הצביע לעבר הזירה ולחש בקול שכמעט לא שמעתי את המילה "אימון".
"אבל למה אתה פה לבד?" הקשיתי עליו. "ולמה אתה בוכה?"
הוא קם וניגב דמעות. הוא ניסה להיראות חזק אבל ראיתי שהוא רחוק מלהיות כזה עכשיו.
"אני פשוט לא שייך לכאן." הוא אמר בקול צרוד מבכי.
"בטח שאתה כן!" אמרתי בהפתעה. "אתה חצוי, כל חצוי – "
"אני לא חצוי." הוא השיב, קולו נטול רגש.
"אבל נכנסת לגבול המחנה." אמרתי. "אף בן תמותה לא – "
"אני יודע!" הוא השיב בכעס. "כירון כבר ניפץ את החלומות שלי, לילי, בסדר?"
הוא נשמע כמו על סף היסטריה, אבל הביט בי במבט נחוש. לא התכוונתי לוותר לו.
"אבל אם אתה לא חצוי. מה אתה?" שאלתי. "לא היית מצליח להיכנס אם היית בן תמותה."
"אני לא יודע." הוא השיב בקול מובס. "עברתי הרבה בדרך לפה לילי, והדבר היחיד שיצא לי להבין מכול זה הוא שאני הרוצח של אמא שלי."
"אהה.. אני מצטערת." השבתי, שכחתי לחלוטין שבגלל שמארק חשב שהוא חצוי, אז הוא בטח דמיין שיפגוש את אמא שלו.
'כירון כבר ניפץ את החלומות שלי'. תהיתי עד כמה הוא התגעגע אליה.
"היה טיפשי מצידי לשכוח את התקוות שפיתחת בגלל שחשבת שאתה חצוי."
הוא בהה בי, כאילו תהה אם עליו להאמין לי.
בסוף הוא משך בכתפיו בתנועה כמעט בלתי מורגשת ואז שאל: "אז מה הביא אותך לכאן?"
הבטתי בו בהפתעה.
"אה כן! לא תאמין." אמרתי בהתלהבות. "מצאתי דרקון ביער! הוא בצבע זהב והוא א-ד-י-ר. אני רוצה לספר לכירון, הוא ידע מה לעשות…"
'קולי הפך למהוסס כשאמרתי: "אם הוא מסוכן, אולי צריך להשמיד אותו."
"להשמיד?!" מארק קפץ בכזאת מהירות שנבהלתי כמעט.
"טוב, אם הוא מאיים על המחנה…" התחלתי.
"הוא לא יאיים על המחנה!" מארק התפרץ. "הוא טוב. ואם מישהו פה יעז לפגוע בו…!"
הוא השאיר את האיום מרחף באוויר.
"איך אתה יודע?" שאלתי.
"מה זה?" הוא נראה מבולבל.
"איך אתה יודע שהוא לא מסוכן? שהוא טוב?" שאלתי. עיניי הצטמצמו בחשדנות.
"אה, דרקונים הם יצורים אציליים, טובים. הם לא – "
"זה נשמע כאילו אתה מגן עליו." אמרתי.
"אולי." הוא השיב בהתחמקות.
"למה אתה מגן עליו?" שאלתי, מביטה בו בחשדנות מוגברת.
"כי דרקונים הם לא חיות מסוכנות. אז אני לא חושב שצריך 'להשמיד' יצור טוב כל כך."
"מעולם לא פגשת דרקון בעבר." אמרתי.
"איך את יודעת?"
"פגשת?"
"ואם כן?"
"אז הייתי אומרת שאתה מסתיר משהו."
"מה אני כבר יכול להסתיר?" קולו היה תמים כל כך, שהתפתיתי להאמין לו. אבל מבט אחד בעיניים שלו, שהבזיקו בניצוץ, כאילו הרגיש שהתכוונתי לוותר לו, חידד את חושיי.
"אז פגשת דרקון." סיכמתי.
"כן."
"אתה לא בן תמותה."
"כנראה שלא."
"ואתה לא מפלצת." המשכתי.
"ברור שלא." סתר את דבריי.
"אבל אתה גם לא חצוי."
"נכון."
הבטתי בו בתסכול.
"אז מה אתה?"
מארק חייך חיוך קצת מלחיץ, לטעמי.
המשכתי להביט בו, עיניי לא מרפות מעיניו. הבטנו זה בזו והמבטים שלנו המשיכו להתנצח.
"את באמת רוצה לדעת?" הוא שאל, קולו הפך מסתורי מעט.
הנהנתי בראשי וחיכיתי.
"אני רוכב, לילי." קולו לא עלה על לחישה.
"רוכב על מה?" לחשתי ביראה שלא מרצוני.
"על דרקון."