לא כל הנוצץ זהב – פרק 3

עיוותי את הפנים שלי בחוסר שביעות רצון.
"מה זאת אומרת שאתה עוזב למחנה קיץ?" שאלתי.
"מה ששמעת." אמר לי אריק.
"אבל מה אני אעשה בכל חופשת הקיץ?" שאלתי.
"אתה תסתדר." אמר אריק.
בהיתי בו במבט המום.
"אתה רק משחק את עצמך טיפש?" שאלתי אותו.
"לא."
"אתה לא מבין שאתה החבר היחידי שלי?" שאלתי.
"זה לא נכון!" קרא אריק.
"למה אני לא יכול לבוא איתך למחנה?" שאלתי בקול עצוב.
"כי נגמר המקום שם."
"אז למה אתה הולך לשם?"
"אני מבטיח לך שאני אסביר לך מתישהו." הבטיח אריק.
ראיתי בעיניים שלו שעוד מעט הוא נשבר.
הכרתי מספיק זמן את אריק בשביל לדעת שברגע שלוחצים עליו יותר מידי הוא נשבר. גם כשפגעו בו – אם הוא נפגע, הוא אומנם חייך והתנהג כאילו שלא אכפת לו, אבל היה אפשר בקלות לראות את זה בעיניים שלו. כשפגעו בו – ראו את זה על העיניים שלו.
תהיתי האם אני באמת צריך ללחוץ עליו.
"אתה זוכר את כל התוכניות שלנו לקיץ? עכשיו הן מתו?" שאלתי.
"לא!" קרא אריק.
"בטח שכן! לא יהיה לנו קיץ בשביל זה! אתה הולך למחנה שלך!"
"אני…" התחיל אריק.
"אני אלך, ברשותך. אני אתן לך לארוז, "אמרתי ברוגז ועזבתי.
אריק היה בוודאי נסער מידי בשביל בכלל ללכת אחרי או לעצור אותי.
הוצאתי את הרשימה של שנינו מהכיס.
זה בטח נשמע ממש מטופש שאנחנו בגיל חמש עשרה ועדיין עושים רשימה ל"מה נעשה בקיץ", אבל זה רק בגלל שידעתי ששנינו נשכח וניזכר כשיהיה מאוחר מידי.
בהיתי ברשימה:
* לרכב על סוס.
* לנסות את הטריק של לשפוך אלכוהול על עקרב ולראות איך הוא משתגע ועוקץ את עצמו למוות.
* לטפס על הר זובור.
* להציק לילדים ההם כשהם משחקים כדורסל.
* להשיג כלי נשק כלשהו.
* לפגוש חברים חדשים.
* להציק לאבא של מארק.
* למתוח אנשים בטלפון.

זאת לא רשימה מרשימה במיוחד, אני יודע, אבל זה מה שהיה לנו בראש. זה מה שרצינו.
שנינו היינו להוטים לרכב על סוסים. תמיד ראיתי בהם חייה אצילה ויפה. בעיקר את החומים עם הראש הפרוותי והחמוד.
הטריק עם האלכוהול היה נשמע מפוקפק מידי, ורציתי לראות אם זה עובד באמת.
הר זובור – טוב, תמיד רצינו להגיע לפסגה רק אני ואריק.
הילדים המעצבנים היו המקובלים באמת שהציקו לי ולאריק כל הזמן. הם כל היום שיחקו כדורסל במגרש הכדורסל ברחוב של הבית שלי, ופעם אחת רצינו להחזיר להם.
כלי נשק – החלטנו שאנחנו סתם רוצים להחזיר אחד ביד.
לפגוש חברים חדשים – זה הסעיף שהכי פחות אהבתי. זה לא היה תלוי בנו, ולדעתי זה סעיף מטופש. אריק התעקש.
להציק לאבא שלי – אריק שנא את זה, אבל כמו שהוא התעקש על חברים חדשים, אני התעקשתי על זה.
למתוח אנשים בטלפון – שנינו הסכמנו על זה פה אחד. מתיחות בטלפון אומנם נשמע קצת ילדותי ועבר זמנו, אבל זה מצחיק. מאוד, וידענו שיהיה משעמם.
קיפלתי את הרשימה ותחבתי חזרה לכיס. הדבר היחידי שמנע ממני לקרוע אותה לגזרים ולהשליך אותה לכל הרוחות הייתה העובדה שזה בכל זאת היה איכשהו חשוב לי.
חזרתי הביתה. אבא שלי כבר היה שם.
"מארק?" הוא שאל מהסלון.
"כן?" עניתי.
הוא התייצב מולי, גוער בי מלמעלה.
"מארק כריסטיאן זנדק." אמר אבא בקול מאיים, כמו תמיד, אומר את שמי המלא בשביל להדגיש כמה הוא כועס עלי.
"מה הפעם?" שאלתי.
"איפה היית?" הוא שאל.
"הייתי אצל אריק." אמרתי.
"ובכן, אני אוסר עליך לפגוש אותו הקיץ, שמעת?" הוא שאל.
"גם ככה הוא יוצא למחנה קיץ." מלמלתי בכעס.
אבא שלי סקר אותי.
"אתה יודע שאתה חוצפן קטן?" הוא שאל אותי.
"על מה? על זה שאני לא רוצה להיות איתך? אי פעם הסתכלת על עצמך? כלומר, ראית פעם איזה מין בן אדם אתה? אתה מתעלם ממני אלא אם כן יש לך סיבה לכעוס." כעסתי עליו.
"אתה לא תדבר אלי ככה!" הוא קרא בפניי.
"למה לא?" שאלתי בלעג.
"כי אני אבא שלך." הוא ענה.
"סליחה, אבא" אמרתי, מדגיש בתיעוב את המילה 'אבא', "אבל אולי אתה ההורה שלי, ואולי אני בן שלך, אבל אני מרגיש שאתה סתם זר שצריך לשמור עלי."
הוא החוויר מכעס.
"תשמור על הפה שלך, חוצפן קטן!" הוא קרא.
"הלוואי שהייתי מאומץ." אמרתי בכעס ויצאתי מהדלת של הבית, טורק אחרי בכוח את הדלת.
אז חופש גדול שלם אני אאלץ להעביר לבד. יש לי אבא מעצבן שככל הנראה ירביץ לי כשאני אחזור הביתה. לא היה לי הרבה מה לעשות, אז פשוט הלכתי לאן שגם ככה רציתי להגיע לשם – בין אם אריק יהיה שם או לא.
הלכתי לטייל בהר זובור.