לא כל הנוצץ זהב – פרק 27

איחוד ביני לבין אוט זה כמו איחוד בין הרבה נערים מתבגרים לפייסבוק.
איחוד ביני לבין אריק חזק קצת פחות מזה.
"אריק!" צעקתי בקול רם.
"מארק!" הוא ענה לי.
שנינו חיבקנו זה את זה בכוח.
אז כן, אולי אנחנו בנים וכל זה, אבל גם לנו מותר להתחבק, ובכלל, לא ראיתי את אריק כחבר הכי טוב. הוא היה אח בשבילי. אח לכל דבר.
"עכשיו אתה מבין למה לא יכולת לבוא?" הוא שאל אותי.
"כן," הנהנתי, "אבל מסתבר שגם אני חצוי."
"אני יודע!" קרא אריק בהתרגשות.
"נוכל לעשות חיים משוגעים!"
"כן!"
"נצבע לאנשים את הפנים במשחת שיניים!"
"כמו בטיול השנתי?"
"יותר מאשר היה בטיול השנתי!"
"אתה לא…"
חייכתי את החיוך המסתורי שלי.
"אתה באמת רוצה לערבב קצף גילוח עם משחת השיניים?" הוא שאל.
"ברור!" קראתי.
"מה הבאת איתך בתיק?" שאל אריק, מביט בתיק שלי.
"אההה… בגדים… מברשת שיניים… משחת שיניים… צבע לשיער…"
"צבע לשיער?" שאלה לילי, מבולבלת.
"כן, כדי לצבוע את הפס האפור המזעזע הזה בשחור," אמרתי.
"מה באמת הקטע של הפס הזה?" שאלה לילי.
"זה… מאז שנולדתי. אבא טוען שזה אות קלון על כך שאני רוצח," אמרתי.
"אתה רוצח?" שאלה לילי. הבעה משונה ריצדה על פניה, ולרגע היה נדמה שנדלק זיק בעיניים שלה.
"אהה… אבא טוען שאני זה שרצח את אמא שלי," אמרתי במהירות.
"וזה נכון?" שאלה לילי בעניין שהיה לטעמי קצת מוגזם.
"אהה… בואו לא נדבר על זה עכשיו," אמרתי.
העדפתי שלא להגיע למחוזות רגשיים מידי. לא רציתי להתפרק שם ולבכות או משהו.
"אז רגע, כירון, אני חצוי עם אמא אלה?" שאלתי.
"כן," הוא ענה.
"מי היא? מתי נדע מי זאת? איך אתה יודע שזה נכון? איך נדע שזאת היא? איך נדע שזה לא זיוף?" התחלתי.
"מארק…" התחיל כירון.
היה קשה לי להתרכז, אבל בהיתי בו.
"מארק?" הוא שאל.
"כן?"
"אתה צריך לרסן את עצמך קצת," הוא אמר לי.
"כן, אומרים לי את זה הרבה," אמרתי בחיוך.
"ובכן, לשאלתך, אמא שלך תכיר בך ככל הנראה מאוחר יותר בהמשך היום."
"אריק!" קראתי.
"מה?" הוא שאל.
"יש לי אמא," קראתי, "והיא אלה!"
"נכון, ולי יש אבא."
"אתה מבין את זה?"
"מה?"
"אני לא רצחתי את אמא!"
"זה סיפור כיסוי נפוץ אצל האלים. הם לא יכולים להישאר הרבה זמן, אז ההורה בן התמותה מספר סיפורים כמו מוות וכל זה," הסביר כירון.
"זה למה אין לי שום תמונה של אבא," הסביר אריק.
"או שלי אין," אמרה לילי.
"אבל לנו יש בבית מלא תמונות שלה," אמרתי, בוהה בהם, "אני דומה לה."
"גם לה היה פס אפור בשיער?" שאלה לילי.
גלגלתי עיניים בתסכול.
"מה?" היא תבעה לדעת.
"לא, לא, כלום, אני פשוט רוצה לדעת איפה עושים כייף!"
"איזה כייף?" שאל אריק.
"מהסוג שאנחנו עושים!" אמרתי, והעיניים שלי התרחבו בהתרגשות.
אריק חייך את החיוך ההורס שלו. כזה שהיה גורם לבנות להתחיל לקרקר כמו תרנגולות מתרגשות.
"אז בוא איתי!" הוא קרא, וסימן לי עם היד שלו. "אחריי".
אני משוכנע ששמעתי את לילי ממלמלת מאחורי :"הייתי בטוחה שהוא עושה את זה רק לי…"