לא כל הנוצץ זהב – פרק 25

"אז איפה אמרת שזה?" שאל אוט.
"לונג איילנד, ליד הים, יש שם שדות תותים," אמרתי לאוט, "ככה אריק אמר,"
"טוב, אנחנו בלונג איילנד," אמר לי אוט.
"כבר?!" שאלתי.
"שמע, אתה לא תזלזל בדרקון שלך, בחורי," אמר לי אוט.
"אוקי, אוקי, לא זלזלתי, סתם שואל," אמרתי.
"הנה, שדה תותים," אמר אוט, והתחיל לנחות.
הוא נחת בין עצים רבים שרובם היו גבוהים דיים בשביל להסתיר אותו.
"אני אלך לבחון האם המחנה נמצא שם. אם לא, אני אחזור אליך. נהיה בקשר מתמיד במחשבות," אמרתי לו במחשבות.
"אין בעיה, קטנטוש," הוא אמר לי.
אני חייכתי וירדתי מהגב שלו, והלכתי לעבר האזור.
ראיתי שם ילדה אחת בודדה, יושבת תחת עץ גבוה עם גזע עבה ולא עושה כלום.
היה לילדה שיער בתספורת קצרה יחסית לבנות בצבע בלונד, והיא נראתה בגובה ממוצע.
ילדה נורמאלית לחלוטין.
היא לבשה חולצה כתומה עם סמל של סוס-אדם עליה. קנטאור.
"המממ… שלום?" שאלתי.
היא הסתובבה אלי.
"היי," היא אמרה.
"מה המקום הזה?" שאלתי.
"מה אתה צריך?" היא שאלה.
"יש לי מחנה קיץ שאני צריך להגיע אליו. די רחוק מכאן. במנהטן," אמרתי.
"וואו… די איבדת כיוון," היא אמרה לי, "זה במרחק של 46 דקות נסיעה מכאן."
"אני יודע," מלמלתי, "מה יש כאן?"
"כאן זה מחנה קיץ אחר," היא אמרה.
"איזה מחנה קיץ?" שאלתי אותה.
"סתם מחנה רגיל," היא ענתה, "לא משהו מיוחד."
"למה לא מיוחד? מה אתם עושים כאן?"
"מה זה משנה?" היא שאלה, בוהה בי.
"שיהיה, מה שתגידי, אני אלך אם כך לחפש מונית למנהטן, למחנה שלי," אמרתי.
"בסדר, היה נעים לפגוש אותך," היא אמרה לי.
"כנ"ל לגביך," אמרתי, והלכתי משם לבין העצים.
עכשיו לא היה לי בכלל ספק שהגעתי למחנה הנכון. הילדה הזו, מי שזו לא תהיה, די הסתירה את זהות המחנה בסוד, בדיוק כמו שאריק הסתיר.
התיישבתי בצד וניסיתי לבכות.
זה לא היה כזה קשה. יש לי יכולת די טובה לבכות כשאני רוצה. אני פשוט מתחבר לכאב שלי, ולכל הרגשות שלי. מתישהו הבכי מגיע לבד. אני די טוב בזה.
המורה לדרמה אמרה לי שיש לי כישרון מולד.
הרגשתי את הדמעה הראשונה נופלת ונתתי לזה להמשיך לזרום. דאגתי להשמיע את הבכי בקול רם.
בלב שלי ספרתי לאחור עד שהרגשתי נגיעה בכתף.
"הממ… ילד?" שאל הקול של הילדה ההיא.
"מה?" עניתי בקול חלול.
"מה קרה?" היא שאלה.
"אין לי מחנה קיץ. שיקרתי," אמרתי, מרגיש דמעות ניתכות על הברכיים שלי.
"למה שיקרת?" היא שאלה.
"אני ברחתי מהבית, ואין לי לאן ללכת," אמרתי ומשכתי באף.
"למה ברחת מהבית?"
"אבא שלי," אמרתי, "הוא לא רוצה אותי. הוא מכה אותי ומשפיל אותי."
"הוא מה?" היא שאלה.
"הוא כל הזמן מתעלל בי, ואומר לי שהוא מתחרט שנולדתי בכלל," אמרתי, "אז הבנתי את הרמז. קמתי ועזבתי את הבית."
"אתה לא רציני," היא אמרה.
"אני כן," אמרתי לה.
היא בהתה בי, כאילו שהיא שוקלת לבצע החלטה שעלולה לחצוץ בין חיים ומוות.
"עכשיו אני תקוע כאן, בלי כסף, בלי בית, בלי משפחה," אמרתי.
"הייתי מציעה לך לבוא למחנה שלנו, אבל לצערי אין מקום," היא אמרה.
בהיתי בה.
"אין מקום?" שאלתי.
"לא, אין," היא אמרה.
השפלתי מבט.
"זה בסדר," אמרתי.
קמתי ומחיתי את הדמעות עם השרוול של החולצה שלי.
"אני אלך לאנשהו," אמרתי, "תודה על האוזן הקשבת."
הלכתי לכיוון איזה עץ אורן שעמד שם, לעבר היציאה, כאשר לפתע שמעתי את הילדה מאחורה.
"שמע, חכה רגע!" היא אמרה.
חייכתי לעצמי, ואז מחקתי את החיוך והסתובבתי.
"כן?" שאלתי.
"במחנה יש מקום. לא ידעתי שאתה יכול להיכנס, אבל מסתבר שאתה יכול," היא אמרה לי.
"מה?" שאלתי.
"ברוך הבא למחנה החצויים, היכנס," היא אמרה לי, מציגה לי עם היד שלה את הדרך להיכנס אל תוך שדות התותים.