לא כל הנוצץ זהב – פרק 23 – רגע לפני איחוד קווי העלילה

"מה קרה?" שאלתי את אוט בפאניקה שראיתי שאנחנו מנמיכים עוף, ואז שמעתי את הצרחות.
"מארק כריסטיאן זֶנְדָק!" קרא אבא שלי בכעס.
קפצתי מהגב של אוט כשהוא היה מספיק קרוב לקרקע, ואוט חבט באדמה בכוח.
"על מה רכבת?!" הוא שאג, "זה דרקון?!"
"כן, אבא, זה דרקון," אמרתי.
"הוא שלך?" הוא שאל, הטון שלו הפך לרגוע כבמעשה קסמים.
"כן," עניתי.
"הוא נראה יקר… אם אמכור אותו לגן חיות בוודאי ארוויח הרבה כסף…" הוא התחיל למלמל.
"הו, לא, לא, לא, לא אבל ממש לא!" קראתי, "אתה ממש לא מוכר אותו לגן חיות!"
"אני לא ממש שואל אותך, אתה הבן שלי, ואני אחראי לך," הוא אמר לי, "הרכוש שלך שייך לי,"
"שתוק, אבא!" קראתי.
"מה זאת אומרת 'שתוק'?" הוא שאל, "אתה לא תשתיק אותי!"
"בטח שכן, חתיכת דגנרט!" קראתי.
הוא היה נראה כועס מאוד.
הפנים שלו האדימו מאוד, כאילו הוא הפך לעגבנייה, והוא תפס לי באוזן בחוזקה.
תקפתי אותו באמצעות המרפק שלי, אבל הוא תפס לי את הידיים וגרר אותי.
פגעתי בו הכי הרבה שיכולתי, אבל הוא תפס אותי בכוח.
לבסוף, הוא דחף אותי על הספה.
"עכשיו אתה מסביר לי מאיפה הדרקון הזה," הוא אמר לי.
"הוא מהאבן שגנבת ממני. היא הייתה ביצה והוא בקע ממנה," אמרתי לו.
"אם כך, יכולתי למכור אותו," הוא אמר.
"תשתוק, אבא! אתה לא יודע כלום!" קראתי.
הוא הביט בי במבט זועם, ובתנועה מהירה שלף את המוט.
אתם מבינים, ה"מוט" הזה, ככה אני קראתי לו, היה מקל באורך בערך שבעים סנטימטרים שהיה עשוי מעץ שהבסיס שלו הוא ריבוע שצלעו הייתה בערך שני סנטימטרים. הוא היה עשוי מעץ בהיר.
בעבר היה לנו כלב, וכשאבא היה מוציא אותו לטיול, הוא היה מסתובב עם המקל, מוכן להרביץ לכל כלב שעלול לתקוף את הכלב שלנו.
מאז שהכלב מת, המקל נועד כדי להרביץ לי בכל פעם שהתנהגתי לא יפה.
אבא ידע שהמקל הזה מנצח אותי. אפילו עכשיו, שאם הוא תוקף אותי עם המקל אני מסוגל לחסל אותו בקלות בגלל הכושר הפיזי הגבוה שלי, אני לא הצלחתי להביא את עצמי למצב של התקפה כשראיתי אותו. כאילו כל טיפת גבריות שלי נשאבת ברגע שאני רואה את המקל.
"אתה בטוח שאי אפשר למכור את היצור?" הוא שאל.
"בטוח," עניתי בקול רועד.
אבא שלי חייך, מאושר מזה שעדיין יודע מהי נקודת התורפה שלי.
לקחתי נשימה עמוקה וקמתי מהספה, ובתנועה זריזה, שלא התאימה לבחור שמן כמו אבא שלי, הוא הכה בי עם המקל והפיל אותי על הרצפה.
אני זינקתי על הרגליים שלי וקפצתי על השולחן.
"רד!" הוא קרא וחבט בי במקל.
ידעתי שאם אני לא אלחם במקל ובאבא שלי, סביר להניח שאוט יימכר, ואני אחטוף עוד הרבה. אם לא הצלחתי מעולם להתגבר על הפחד בשביל עצמי, אני מוכרח להתגבר עליו בשביל אוט.
זינקתי על אבא שלי והפלתי אותו לרצפה, וחבטתי לו באף.
הוא דחף אותי משם.
אני קמתי והלכתי ברוגז.
"אוט, אנחנו עוזבים," אמרתי לו.
"מה?" הוא שאל אותי במחשבות שלי.
"אנחנו עוזבים ולא חוזרים לכאן לעולם!" קראתי בקול רועד ושבור.
"מארק! אני אצלצל למשטרה! אני אכניס אותך לכלא! אתה עבריין! אתה מקולקל מהיסוד! צריכים לשרוף אותך מולקולה לאחר מולקולה!" הוא קרא.
אני ניסיתי להתעלם מזה שאבא שלי צועק עלי את הדברים האלו.
לקחתי נשימה עמוקה.
"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?" שאל אותי אוט.
"כן, אוט, אני בטוח. אני לא יכול לחיות יותר תחת האיום המתמיד הזה של אבא שלי," אמרתי לו.
"בטח, מארק," הוא אמר לי.
הוא רכן ואני קפצתי בתנועה זריזה על הגב של אוט.
"הִשרף בגיהנום, אבא," אמרתי לו, "שם מקומך."
הוא עדיין שכב על הרצפה, מתקשה לקום, פניו אדומים ומבטו מאיים.
אוט המריא הרחק מהבית כשאני על גבו.
"מה היעד שלנו?" שאלתי.
"זה לא ברור?"
"אה… אני מבין," הוא אמר, ויכולתי לחוש במחשבות שלו. וכן, לחוש. ממש יכולתי להרגיש כמגע את ההבנה שלו.
"אני אוהב אותך, מארק," אמר לי אוט.
"אני אוהב אותך גם, אוט," עניתי לו בחזרה.